יש אנשים שחוששים כי בקשת עזרה מאדם אחר מעידה על חוסר ביטחון בה'. הם מעדיפים להתמודד לבדם, מסתירים את הקושי וממתינים שהישועה תגיע משמיים. אלא שביטחון בה' ובקשת עזרה מהזולת אינם סותרים זה את זה. להפך, פעמים רבות הפנייה לעזרה היא חלק מההשתדלות המוטלת על האדם.
ביטחון אמיתי אינו אומר לשבת בחוסר מעש ולחכות לנס. האדם נדרש לפעול, לעשות את המוטל עליו ולמסור את התוצאה בידי שמיים. הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בדרכים שונות, ולעיתים הישועה מגיעה באמצעות רופא, מטפל, חבר, בן משפחה או יועץ.
כשהביטחון הופך לתירוץ
מי שמסרב להיעזר באחרים בשם האמונה עלול, בלי לשים לב, להשתמש בביטחון כתירוץ שמסתיר פחדים. לעיתים מאחורי הסירוב עומדים החשש להיחשף, הקושי להודות במצוקה או הרצון להמשיך להציג כלפי חוץ דמות חזקה שאינה זקוקה לאיש.
במצב כזה, האדם אינו בהכרח פועל מתוך אמונה. ייתכן שהגאווה מקבלת אצלו צורה של צדקנות, והוא משתמש במושגים של ביטחון כדי להימנע מהתמודדות אמיתית עם הקושי.
דווקא בקשת העזרה מחייבת את האדם לגלות ענווה. היא דורשת ממנו להודות שלא הכול נמצא בשליטתו, שיש דברים שאינו יודע לפתור לבדו ושגם הוא זקוק לעיתים לסיוע.
בקשת עזרה אינה חולשה
כאשר אדם מבקש עזרה, הוא אינו אומר: "אני אדם חלש", אלא מכיר באמת פשוטה: "אני לא כל יכול".
ההכרה הזאת בונה באדם ענווה ומאפשרת לו לראות את מגבלותיו בלי להתבייש בהן. היא דורשת כנות לומר מה קשה לו, אחריות לחפש פתרון ונכונות לקבל עזרה מאדם אחר.
מי שיודע לבקש סיוע ומפסיק להעמיד פנים שהוא מסוגל להתמודד לבדו עם הכול, מתחיל לבנות בתוכו אישיות אמיתית ויציבה יותר. הוא אינו בורח מהקושי, אלא מתמודד איתו בדרך אחראית.
פועל בארץ ומתפלל לשמיים
ביטחון בה' ופנייה לעזרת הזולת אינם סתירה. האדם אינו רואה ברופא, במטפל, בחבר או ביועץ את מקור הישועה, אך הוא מבין שהם עשויים להיות השליחים שבאמצעותם תגיע העזרה.
זהו האיזון הנכון: האדם פועל בארץ ומתפלל לשמיים. הוא משתדל בכל כוחו, מחפש פתרונות ונעזר במי שיכול לסייע לו, ובמקביל יודע שהתוצאה והברכה אינן בידיו.
היכולת לפתוח את הלב, להודות בקושי ולקבל עזרה אינה חולשה. זו עוצמה, זו ענווה וזו אמונה בוגרת. ביטחון אמיתי אינו מחייב את האדם לעמוד לבדו, אלא מאפשר לו לעשות את ההשתדלות הנכונה ולבטוח בכך שהקדוש ברוך הוא יכול לשלוח את הסיוע גם בדרכי הטבע.
