ב'פרקי דרבי אליעזר' מובא, שביום ראש חודש אלול עלה משה רבנו לקבל את הלוחות השניים, וירד לאחר 40 יום בתאריך עשרה בתשרי שהוא יום הכיפורים, ובו ציווה לתקוע בעלייתו ובירידתו. באותם הימים הרבו עם ישראל בסליחות ובתחנונים שתתקבל תפילתו של משה רבנו. ועל כן נהגו בני ספרד לומר סליחות במשך 40 ימים אלו, ואילו בני אשכנז נהגו לתקוע בשופר החל מראש חודש אלול.
מנהגם של בני אשכנז לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה, מפני שבעשרת ימי תשובה חסרים ארבעה ימים שאי אפשר לומר בהם סליחות, והם: יומיים ראש השנה, שבת, וערב יום הכיפורים. לכן משלימים ארבעה ימים אלו לפני ראש השנה. מכל מקום, קבעו יום קבוע בשבוע, יום ראשון, כך שאם ראש השנה יחול ביום שני או שלישי יתחילו לומר את הסליחות ביום ראשון בשבוע שלפניו.
טעם נוסף, מפני שבכל קורבנות החגים נאמר "והקרבתם", ובראש השנה נאמר "ועשיתם", רמז שיעשה אדם עצמו בראש השנה כמו קורבן. וכמו שקורבן צריך ביקור (בדיקה) ארבעה ימים לפני הקרבתו, כך גם האדם צריך לבקר ולפשפש בחטאיו ארבעה ימים לפני יום הדין.
באמירת הסליחות, הפיוטים והבקשות שהם בלשון ארמית, נאמרים רק בעשרה ולא ביחיד מפני שאין מלאכי השרת מכירים שפה זו, וכדי שתעלה התפילה למקומה זקוקים לזכות הציבור. מכל מקום תפילות אלו נאמרות בלשון ארמית בשביל לשבור ולהכניע את כוחות הדין שזוהי שפתם ובכך הם נכנעים.
באמירת "רחמנא" אומרים "אידכר לן קיימה" (זכור לנו ברית קיום של...) רק כאשר מזכירים את אברהם יצחק יעקב משה אהרון פנחס ודוד. כאשר מזכירים את יוסף אומרים "זכותיה" ובהזכרת שלמה אומרים "צלותיה".
