כשהוא התחיל לשמור שבת, כמעט ולא ידע דבר. בכל שבת היה מגיע לבית הכנסת, עומד בפינה עם סידור פתוח ומרגיש זר. כולם דפדפו בביטחון, ידעו בדיוק היכן הם אוחזים, ורק הוא היה מנסה לעקוב בשקט. לפעמים מצליח ולפעמים לא. והבושה לשאול הייתה תמידית. ובכל זאת, הוא חזר שוב ושוב.
לאט לאט התחיל ללמוד מהקשבה, מהסתכלות, בלי שאף אחד ידע כמה הוא חסר ידיעה, ומהרצון הפשוט להיות קרוב לבורא עולם.
אחרי תפילת מנחה של שבת, כשהציבור התפזר לביתו, הוא היה נשאר לבדו בבית הכנסת. השקט הזה נעשה המקום הכי אמיתי שלו. אז היה ניגש לספריה הקדושה. על המדפים עמדו ספרים שלא ידע מאיפה פותחים אותם. הוא פתח ספר. לא הבין. סגר. פתח אחר. שוב לא הבין. שוב סגר. כל עולם התורה נראה סגור בפניו. הוא לחש בליבו: "אני לא מצליח להבין דבר ממה שכתוב..."
באותו רגע ניגש אל ארון הקודש. בלי מילים מסודרות, רק לב אחד פשוט. "ריבונו של עולם, אני לא יודע כמעט כלום. אני פותח ספר ולא מבין מילה. אבל אני רוצה ללמוד את התורה שלך. תן לי חכמה, תן לי בינה, תן לי דעת. אל תעזוב אותי באמצע הדרך".
מאותו יום לא ויתר.
בכל ערב היה הולך לשיעורי מוסר, הלכה, גמרא. לפעמים לא הבין, לפעמים התאמץ מאוד, אבל המשיך. "אבא... עוד פעם", היה לוחש. "רק עוד פעם אחת". אחרי כמה שנים של התמדה, זה קרה.
יום אחד קרא לו הרב: "אולי תאמר דבר תורה קצר בשבת? חמש דקות". הוא שתק רגע. חמש דקות הרגישו לו כמו חיים שלמים. בלילה כמעט לא ישן.
בשבת עלה לבימה. עמד ושתק רגע. לצידו אותה פרוכת, אותו מקום, אותו עבר. בליבו לחש: 'ריבונו של עולם, לפני כמה שנים עמדתי כאן ולא ידעתי אפילו לפתוח ספר. אם הגעתי עד לכאן, זה רק בזכותך. אל תעזוב אותי גם עכשיו'. והתחיל למסור את דבר התורה שהכין.
קולו רעד, אבל ככל שהמשיך לדבר הביטחון חזר אליו. כשסיים, שררה בבית הכנסת דממה של התרגשות.
כשירד מהבימה התיישב בשקט. איש לא ראה את הסערה שבתוכו, אבל הוא הרגיש. הוא כבר לא אותו אדם.
כי התורה שלו לא התחילה בספרים. היא התחילה בלב שלא ויתר.
