אברך צעיר מגיע לספריה בירושלים לחפש ספר נדיר. מאחר שאין בסביבה מסעדה כשרה, הוא מביא אוכל מהבית, ובתום הסעודה מברך ברכת המזון בקול, בנוסח משפחתו: "שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל".
מנהלת הספריה תוהה מאיפה המילה הנוספת. תוך כדי שיחה, בלי שתתכוון, היא נפתחת ומספרת שהיא ממשפחה שהתרחקה מהדת, אחרי שבעבר שמרה תורה ומצוות בקפדנות.
הוא מבטיח להוכיח לה שהנוסח קיים במקורות, ומתחיל לחפש בספריה ובבתי מדרש ישנים. אחרי שעות ארוכות, כשכבר כמעט מתייאש, הוא מוצא סידור עתיק ומגלה בו את הנוסח המדויק.
מה שהוא לא יודע הוא מה שמתחולל באותה תקופהם רגעים בליבה של האישה. לה היה מכתב אולטימטום מבן זוג לא יהודי, שדרש ממנה תשובה סופית עד שעה מסוימת באותו יום ממש. נבוכה, קרועה בין שתי דרכים, היא נכנסת לחדרה בספרייה ועל השולחן, ממתין לה, מכתבו של האברך. מכתב שהתגלגל בטעות בין חדר לחדר במשך שבועות שלמים, ולא הגיע אליה, עד לאותו רגע בדיוק.
היא פותחת אותו ובתוכו, מסומנות באדום בוער, שתי מילים בלבד: "ולא ניכשל". בליבה מתפרצת זעקה: בת ישראל אני, איך אני עומדת להיכשל בחטא כה חמור. עוד באותו יום היא מנתקת את הקשר וחוזרת בתשובה שלמה.
חודשים אחר כך מגיעה לביתו הזמנה מהודרת לחתונה של אנשים שאינו מכיר כלל. באותו יום, הוא עובר ליד האולם, מציץ פנימה, לא מזהה איש, ופונה ללכת. ואז, ממש בדלת, ניגשת אליו אישה ומבקשת בשם הכלה שיעצור רגע.
הכלה ניצבת מולו, עיניה בורקות. "מכיר אותי?" היא שואלת. הוא משיב בשלילה. "הספריה," היא לוחשת בהתרגשות, "הויכוח על נוסח ברכת המזון. אתה האורח הראשי בשמחה הזו. בזכות אותו מכתב ששלחת, חזרתי בתשובה, והיום אני עומדת היום להינשא לבן תורה".
מילה אחת, שנכתבה באדום הצילה נשמה שלמה מאבדון. לפעמים הדבר הקטן ביותר שאנחנו עושים, ושוכחים תוך רגע, יכול להיות ישועה גדולה הגורמת למהפך שלם אצל יהודי אחר הזקוק לכך באופן מיידי ודחוף מאין כמותו.
