תסתכלו פעם סביבכן בגינה הציבורית, או פשוט תציצו לסלון שלכן אחר הצהריים. כמעט תמיד תפגשו את אותו רגע קטן ומורט עצבים: הילד ניגש אלינו עם המבט המיוסר והכרזה שנשמעת כמו הכרזת מלחמה: "אמא, משעמם לי!".
התגובה האוטומטית של רובנו היא הישרדותית. אנחנו שולפות פתרון מהיר, ממתק או רעיון למשחק, רק כדי לקנות עוד חמש דקות של שקט תעשייתי.
בלי ששמנו לב, התרגלנו למציאות שבה שעמום הוא תקלה שצריך לתקן מיד. אנחנו מוצאות את עצמנו בתפקיד המנכ"ליות של חברת הפקות, דואגות ללו"ז בלתי פוסק, ומרגישות שהילדים מחזיקים במתג של השלווה שלנו. הם לוחצים על כפתור השעמום - ואנחנו מיד נדרכות, מרגישות אשמות שלא סיפקנו מספיק עניין.
אבל האמת היא שהמרדף הזה מתיש את כולנו.
בעולם ה-NLP, שזו בעצם שפה לשינוי דפוסי חשיבה, אפשר להסתכל על השעמום אחרת: לא כבור שצריך לכסות, אלא כמרחב ריק. נכון, זה תהליך, וזה בדרך כלל מתחיל בקיטורים וב"אוף" בלתי נגמר.
התפקיד שלנו הוא לא להיעלם, וגם לא להציע פתרון מוכן מראש, אלא לשאול שאלה אחת שתדליק להם את הדמיון.
כשאנחנו ממהרות למלא את כל החלל עבורם, אנחנו אולי משיגות שקט רגעי, אבל גוזלות מהם את הסיכוי לגלות מה הם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם.
כשמפסיקים להיבהל מהחור הזה ומשחררים יותר, קורה דבר חשוב: לאט לאט הם מבינים שאמא היא לא הכתובת לכל רגע של ריקנות. עם הזמן הם לומדים שהכוח למצוא עניין נמצא אצלם בידיים.
זה לא תמיד יסתיים ביצירת פאר; לפעמים זה פשוט ייגמר בילד שבוהה בתקרה עד שהוא מוצא כיוון, וגם זה רווח נקי.
הדילמה שלנו היא לא איך להעסיק אותם, אלא איך להעניק להם את הכלים להעסיק את עצמם ולהחזיק מעמד מול הפרצוף המיוסר בלי להתקפל.
הילד שמתמודד היום עם שעמום, הוא המבוגר שידע למצוא כוח בתוכו ולא יחפש כל הזמן ריגושים בחוץ.
