הרבי שתק רבע שעה, ואז מנהל הבנק עשה צעד שאיש לא האמין

לא פעם אנו מוצאים את עצמנו במצבים שבהם המילים בוערות בתוכנו. אנו רוצים להוכיח, לתקן, לשנות או לבקש, ובטוחים שאם רק נדבר בקול רם וברור, נצליח להשיג את המטרה. אך האם עצרנו פעם לחשוב על העוצמה האדירה שטמונה דווקא בהימנעות מדיבור? פרשת השבוע, מתוך פינתו האהובה של הרב יהונתן ענבה בערוץ 2000, מעניקה לנו מבט עמוק ומרגש על האומנות של עיתוי הדיבור והשתיקה, דרך סיפור מופלא ומעורר השראה.

הדפיקה המבוהלת על דלת הקודש

הכול התחיל בשעת בוקר מוקדמת, בסביבות השעה תשע, כאשר נשמעו דפיקות עזות ומבוהלות על דלתו של האדמו"ר מויז'ניץ. מעבר למפתן עמד ילד רך בשנים, כבן אחת עשרה בלבד, שכולו היה נסער ושטוף דמעות. המשמש בקודש ניסה להסביר לילד בעדינות כי אין זו שעת קבלת הקהל הרשמית של הרבי, אך הילד לא ויתר ופרץ בבכי תמרורים מתוך מצוקה עמוקה. כששמע האדמו"ר את קולות הבכי והצעקה, יצא מיד מחדרו והורה לגבאי להכניס את הילד פנימה ללא שום עיכוב.

כשישב הילד בחדרו של הרבי, הוא פתח את לבו וגולל בדמעות שליש את הטרגדיה המשפחתית הקשה. הוא סיפר כי אביו נפטר שנתיים קודם לכן, ואמו נותרה לבדה כאלמנה המגדלת חמישה יתומים קטנים. האם, כך תיאר הילד, נלחמת יום יום כלביאה ממש כדי להביא פת לחם הביתה ולכלכל את המשפחה בכבוד. אלא שביום שלפני כן נחתה עליהם מכה אנושה בדמות מכתב רשמי ואכזרי מהבנק. במכתב נדרשה האם לשלם את כל חובותיה באופן מיידי, ואם לא תעשה כן, יפונו היא וילדיה מביתם לרחוב. הילד הביט ברבי בעיניים קרועות וזעק מנהמת לבו מה נוכל לעשות כעת.

מסע אל ביתו של מנהל הבנק

האדמו"ר, ששמע את הדברים המזעזעים, לא היסס לרגע אחד. הוא פנה מיד למשמשו ואמר לו כי אין ברירה, ועליהם לצאת מיד אל ביתו של מנהל הבנק כדי לשוחח עמו. הגבאי נדהם מההחלטה וניסה להניא את הרבי, בטענה שמדובר באדם הרחוק מאוד מחיי תורה ומצוות, ואין שום סיכוי שהוא יקשיב לדבריו של מנהיג רוחני. אולם האדמו"ר נותר איתן בדעתו והבהיר כי חובתו לעשות את המעשה הנכון, ללא קשר לסיכויים או לתוצאה הצפויה.

כשהגיעו לביתו המפואר של מנהל הבנק, פתח להם המשרת את הדלת, קיבל אותם בכבוד רב והושיב אותם בסלון המרווח. מנהל הבנק, שהתרגש והופתע עד עמקי נשמתו מהביקור הבלתי צפוי של הדמות הדגולה, נכנס אל החדר בסבר פנים יפות ובירך את האדמו"ר לשלום. הרבי השיב לו שלום קצר, ומאותו הרגע השתררה בחדר שתיקה מוחלטת.

דקות ארוכות ומתוחות חלפו, והרבי לא פצה את פיו. המנהל המבוכך לא הבין מה קורה, וניסה לרמוז לגבאי בעיניו כדי להבין את פשר הביקור, אך הגבאי עצמו היה חסר אונים ולא ידע מה להשיב. לאחר כרבע שעה של שתיקה רועמת, קם האדמו"ר ממקומו, הודה למנהל בנימוס ופנה לעבר היציאה.

המצווה שבשתיקה

מנהל הבנק הנרעש לא יכול היה לעצור את עצמו. הוא פנה אל הרבי ואמר כי כשהם נכנסו הוא הרגיש שאין זה מכובד לשאול לסיבת בואם, אך כעת, כשהם כבר עומדים לעזוב, הוא מתחנן לדעת מה הייתה מטרת הפגישה הזו.

הרבי הביט בו במבט חודר ואמר כי אסור לו לגלות לו, שכן הוא הגיע רק כדי לשבת כאן ולשתוק, וזו בדיוק המצווה שהוא ביקש לקיים. לשאלתו המופתעת של המנהל באיזו מצווה מדובר, השיב האדמו"ר כי חז"ל לימדונו יסוד עצום, לפיו כשם שישנה מצווה גדולה לומר דבר הנשמע ומתקבל, כך ישנה מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. הרבי הסביר שיש לו בקשה קשה מאוד להציג בפניו, ומאחר שהוא ידע מראש שהמנהל לא יוכל לעמוד בה, עדיף היה לו לשתוק ולא לגרום לו לסרב ולחטוא.

מנהל הבנק, שנפשו נסערה כליל מהדברים, הכריז מיד בהתרגשות כי הוא מוכן לעשות כל מה שהרבי יבקש, ואף הבטיח זאת חגיגית ללא תנאי. רק אז חשף בפניו האדמו"ר את סיפורה הכואב של האלמנה וחמשת היתומים העומדים בפני פינוי אכזרי, וביקש לבטל את החוב. המנהל נבוך לרגע והשיב כי הוא אינו בעל הבית של הבנק אלא רק מנהל שכיר, אך הרבי הזכיר לו את הבטחתו האיתנה. ואכן, המנהל עמד בדיבורו והודיע חגיגית כי הוא מבטל את החוב לחלוטין וישלם אותו במלואו מכיסו הפרטי.

השיעור של משה רבנו לחיינו

בפרשת השבוע אנו מוצאים את משה רבנו, רגעים ספורים לפני פרידתו הסופית מעם ישראל, כשהוא מוכיח אותם בדברים קשים ונוקבים. עולה השאלה, מדוע בחר מנהיגם הדגול לעשות זאת דווקא כעת, בסוף ימיו?

משה רבנו, ברוח חכמתו האדירה, ידע שאם יוכיח אותם מוקדם יותר, הדבר עלול לגרום להם לבושה, למרמור או להתנגדות פנימית. הוא הבין היטב שיש זמנים שבהם השתיקה היא התגובה הנכונה והיעילה ביותר. רק ברגע האחרון, רגע לפני שהוא עוזב את העולם, הגיע הזמן המדויק והנכון שבו המילים ייכנסו ישירות אל עומק הלב ויתקבלו באהבה.

הרב יהונתן ענבה מציב בפנינו מראה ברורה ומעשית לחיי היום יום שלנו. לעיתים קרובות אנו רואים אנשים סביבנו, חברים, בני משפחה או אפילו את ילדינו שלנו, שנוהגים בצורה לא נכונה או טועה. עלינו לזכור את היסוד החינוכי הגדול הזה. אם אנו מבינים שהצד השני אינו קשוב באותו רגע, אם הוא שרוי בכעס, באנטי או בחוסר מוכנות, עדיף לשתוק ולהמתין בסבלנות. רק כאשר מגיע העיתוי הנכון, זו מצווה לדבר, אך חובה לעשות זאת בנועם, במתק שפתיים ובשפה של קירוב ואהבה. זו הדרך היחידה שבה נוכל להשפיע באמת ולהפוך את העולם כולו למקום טוב, קדוש ומאוחד יותר. שבת שלום.