במעמקי החשיכה של ימי מלחמת העולם השנייה, בתוך הגיהנום עלי אדמות של גטו אכזרי, צעד יהודי צעיר בשם יצחק. הוא נתלש מביתו החם ומבני משפחתו והושלך אל מציאות קשה ומדממת, שבה המוות והייאוש ארבו בכל פינה. יצחק הבין במהירות הבזק שאם ברצונו לשמור על שפיות הדעת ולשרוד את התופת הנוראה, עליו לדבוק בכל נימי נפשו בזהותו הרוחנית. החפץ היחיד שהעניק לו כוח, נחמה ותקווה היה בגד הציצית שנהג ללבוש בצנעה מתחת לבגדיו. הוא נלחם בכל מאודו ובמסירות נפש עצומה כדי להסתיר את פתילי הציצית מעיני השומרים הנאצים ולהחזיק בהם כחבל הצלה נצחי.
מדי בוקר בבוקר, עוד בטרם יצא לעבודות הפרך המפרכות, היה שולף בצינעא את הציצית, מניח אותה על גופו ולוחש ברעד את פסוקי קריאת שמע. ברגעים הקדושים הללו היה מזכיר לעצמו תמיד את האמת הפנימית: אני בן של מלך, יש לי תפקיד בעולם, ואני חייב לצאת מהגיהנום הזה לחיים. אולם באחד הבקרים הקשים, מרוב תשישות, רעב וחרדה, שכח לקרוא קריאת שמע לפני היציאה למסדר. באמצע עבודת הכפייה המייגעת נזכר פתאום בהשמטה. לבו פעם במהירות. ללא היסוס נפנה ורץ אל מעבה היער הסמוך, הוציא את הציצית והחל להתפלל בדמעות שליש.
בדיוק כשהסיר את הציצית כדי להסתירה מחדש, שמע צעדים כבדים וקרובים. קצין נאצי חמוש הגיח מבין העצים. יצחק נפל ארצה, מבועת כולו, והחל לבכות ולהתחנן על חייו. הקצין הגרמני פקד עליו בצעקות לקום. הבוץ הכבד שכיסה את בגדיו של יצחק באותו יום גשום הסתיר כליל את פתילי הציצית. הנאצי העניק לו מכה עזה והבריח אותו חזרה לאתר העבודה. הציצית שנשא עמו שמרה עליו בפעם הראשונה ממוות כמעט ודאי.
תום המלחמה לא הביא עמו מרגוע מיידי. בעודו צועד תבוש ומוכה לכיוון ביתו הישן, תקפה אותו מחלת הטיפוס הקשה. חום גופו זינק לשחקים, וגופו התמוטט על האדמה הקרה. שיירת רופאים צבאיים מברית המועצות שעברה במקום נתקלה בגופתו השרועה. הרופאים חששו להתקרב מחשש של הידבקות במחלה הקטלנית והציעו להמשיך בדרכם. אך אז הבחין אחד הרופאים בפתיל ציצית המציץ מבין סמרטוטיו. הוא נעצר בסערת רגשות וקרא לחבריו: עצרו, הנה יהודי שמסר את נפשו על מצווה זו לאורך כל השואה. אדם כזה ששרד עם ציצית על גופו חייבים להציל. הרופאים נכנסו לעובי הקורה, טיפלו בו במסירות והצילו את חייו שנית. יצחק זכה לעלות לארץ הקודש ולהעמיד דורות ישרים ומבורכים, עם למעלה ממאה וחמישים צאצאים הצועדים בדרך התורה.
בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה את מצוות ציצית. חכמינו מסבירים כי חיוב ציצית חל רק כאשר אדם בוחר ללבוש בגד של ארבע כנפות. פירוש הדבר הוא שאדם שלובש ציצית עושה זאת מתוך רצון חופשי ואהבה, לפנים משורת הדין, שהרי אינו חייב לקנות בגד כזה מלכתחילה.
דווקא כעת, כאשר אנו נמצאים בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות של חודש אלול, טמון בכך יסוד כביר. כשאנו מקיימים מצווה לפנים משורת הדין ומלבישים על עצמנו ציצית, אנו פונים לקדוש ברוך הוא בבקשה עמוקה: ריבונו של עולם, עשינו למענך מעבר למה שהוטל עלינו כחובה, אנא נהג עמנו אף אתה לפנים משורת הדין, מחל לסלוח וכתבנו בספר החיים הטובים והשלום.
