התורה אומרת שאפשר לקחת אשת יפת תואר.
רש"י אומר שהתורה מדברת לרמה של יצר הרע, והאור החיים הקדוש אומר שבעצם היוצא לקרב רואה את הפנימיות של אותה גויה, ולכן הוא רוצה להתחתן איתה.
מהי האמת?
רש"י מתאר את החוויה החיצונית של האדם, והאור החיים מגלה את השורש הפנימי והנסתר שלה.
מבחוץ, האדם רואה ומתעורר בו כוח היצר. זהו יצר הרע, ולכן אמרו חז"ל: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
אבל ייתכן שבתוך החשק הגופני מסתתר גם ניצוץ עמוק יותר, משיכה של הנשמה אל חלק קדוש שנמצא בשבי.
כלומר, האדם יכול להרגיש משיכה אחת, אבל באמת פועלים בתוכו שני כוחות.
כוח אחד אומר: אני רוצה מפני יופי חיצוני, מפני ההתלהבות, מפני סערת המלחמה ומפני התאווה.
והכוח השני, העמוק יותר, אומר: יש כאן נשמה שיש בה חלק טוב, נקודה קדושה המבקשת לצאת מן השבי.
אבל האדם עצמו אינו יודע להבחין ביניהם.
כאשר הלב סוער, היצר יודע להתחפש לרוחניות. הוא אומר לאדם: זו לא תאווה, זו שליחות. אני לא נמשך לחיצוניות שלה, אני מרגיש שיש בה נשמה גבוהה.
לפעמים זו אמת, ולפעמים היצר משתמש בשפה קדושה כדי להצדיק תשוקה נמוכה.
לכן התורה אינה אומרת לאדם שהרגש שלו שקר, אבל גם אינה מרשה לו להכתיר מיד את הרגש כקול האמת.
התורה אומרת לו: תמתין.
"והבאתה אל תוך ביתך".
הוצא אותה מן האווירה הסוערת של שדה הקרב. סערת הקרב אינה המקום שבו מקבלים החלטות לכל החיים. מה שנראה ברור ברגע של התלהבות עשוי להיראות אחרת בתוך המציאות הרגילה של הבית.
"וגלחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה".
התורה מסירה שכבה אחר שכבה את כל מה שעורר את הדמיון: השיער, הבגדים, הקישוט, החידוש, המרחק, המסתורין.
היא אינה מבקשת להשפיל את האישה, אלא לברר את האדם:
מה באמת ראית כאן?
את האישה עצמה, או תמונה שצייר הדמיון שלך?
"וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".
תן לזמן לעבור.
הזמן הוא אחד המבררים הגדולים של הרצון. התאווה דורשת עכשיו. האמת מסוגלת להמתין. ההתלהבות ניזונה מן המהירות, ואילו רצון עמוק אינו נבהל מן ההשהיה.
וזהו החיבור המדויק בין רש"י לבין האור החיים הקדוש.
רש"י אומר: אל תאמין מיד לחשק, כי יש בו יצר הרע.
האור החיים אומר: אל תבטל לגמרי את החשק, כי ייתכן שמסתתר בו ניצוץ קדוש.
והתורה אומרת: אל תחליט מתוך התערובת. הפרד בין החלקים.
תחילה תסיר את היופי החיצוני. אחר כך תמתין עד שתשקע ההתלהבות. אחר כך תבדוק מה נשאר.
אם לאחר שהחיצוניות נחלשה, לאחר שעבר הזמן, לאחר שהאישה נמצאת בתוך מציאות החיים ולא בתוך דמיון המלחמה, עדיין חפץ בה ורוצה לקבל עליה אחריות ולהכניסה בברית של נישואין, ייתכן שהמשיכה לא הייתה רק תאווה. ייתכן שהיה בה גם אותו חלק טוב שעליו מדבר האור החיים.
אבל אם לאחר שהוסרו הקישוט וההתלהבות כבר אינו חפץ בה, התברר שהחשק היה אל המעטפת ולא אל הנשמה. החלק הטוב שהיה בה כבר נגאל, ואילו המשיכה החיצונית פקעה.
כך כותב האור החיים עצמו: מעשי הניוול נועדו להסיר את התאווה הטבעית ולגלות האם נשאר החפץ במה שבה, בחלק הטוב.
ולכן צריכים שתתגנה עליו. לא מפני שהתורה מעוניינת בכיעור, אלא מפני שהיא רוצה להסיר את שיכרון היופי.
היא רוצה לבדוק: האם הוא חושק בה, או רק במה שדמיונו צייר עליה?
האדם אומר: אני רוצה.
התורה שואלת: מה בתוכך רוצה?
הגוף רוצה?
הדמיון רוצה?
הגאווה רוצה?
הצורך בכיבוש רוצה?
או שהנשמה באמת מזהה כאן דבר שיש לו ערך גם לאחר שההתלהבות תחלוף?
הרבה מן הרצונות שלנו אינם שקר מוחלט ואינם אמת טהורה. הם תערובת.
בתוך רצון טוב יכולה להסתתר תאווה, ובתוך תאווה יכול להסתתר צורך נפשי אמיתי. האדם אינו צריך לדכא מיד את כל רצונו, אבל גם אסור לו להיכנע לו מיד. עליו לברר אותו.
לא כל התלהבות היא שליחות.
לא כל חשק הוא הוכחה לאמת.
אבל גם לא כל חשק הוא בהכרח שקר.
המבחן הוא מה נשאר לאחר שמסירים את הקישוט, ממתינים, מכניסים את הדבר אל תוך הבית ופוגשים את המציאות כפי שהיא.
ולכאורה, כיצד מדובר באדם כזה? הרי לפני המלחמה הכריזו: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", ולדברי רבי יוסי הגלילי הכוונה לירא מעבירות שבידו?
התשובה היא שאדם יכול לצאת למלחמה כשהוא נקי מעבירות שבידו, ובכל זאת לפגוש בתוך המלחמה ניסיון חדש.
צדקות אינה מבטלת את היצר.
להפך. דווקא בשעה של ניצחון, עוצמה והתרוממות עלולה להיווצר אצל האדם תחושה שהוא כבר מעל הנפילה.
הוא ניצח את האויב שבחוץ, ואז מתעורר האויב שבפנים.
הוא היה צדיק כשיצא למלחמה, אבל התורה מלמדת שגם צדיק אינו רשאי לומר: אני מכיר את עצמי, כל מה שאני מרגיש הוא קדוש.
גם אדם גדול צריך תהליך של בירור.
וזה מה שכתוב: "כי תצא למלחמה על אויביך".
כאשר אתה יוצא למלחמה ביצר הרע, "ונתנו ה' אלוקיך בידך", כאשר הקב"ה מסייע לך לנצח אותו, "ושבית שביו", אז אתה מתחיל לגלות שגם דברים טובים וקדושים היו שבויים ביד היצר.
אבל גם לאחר הניצחון עדיין יש צורך בבירור.
כי לפעמים האדם מנצח את היצר, ולפעמים היצר מצטרף אליו לניצחון, לובש בגדי קדושה ואומר לו: גם אני חלק מן השליחות.
לכן הניצחון האמיתי אינו רק להילחם ברע. הניצחון האמיתי הוא לדעת להבדיל בתוך הנפש בין הקול של היצר לבין הקול של האמת האלוקית.
היצר אינו תמיד מבקש מן האדם לעזוב את הקדושה. לפעמים הוא מבקש להיכנס אל הקדושה ולהתחפש אליה.
לא כל מה שמרגיש עמוק הוא באמת עמוק. לפעמים זו תאווה שלמדה לדבר בשפה של קדושה ורוחניות.
התורה אינה מבקשת מהאדם להרוג את הרצון, אלא לטהר אותו.
התאווה מבקשת את הדבר עכשיו. הנשמה מוכנה להמתין כדי לברר אם הדבר אמיתי.
כשהיופי החיצוני נעלם, מתברר אם האדם אהב את הדבר עצמו או את התמונה שצייר עליו.
הניצחון על היצר אינו שאין לאדם חשק, אלא שהוא אינו נותן לחשק להחליט לפני שהאמת התבררה.
לפעמים בתוך הקליפה מסתתר ניצוץ קדוש, אבל כדי לגאול את הניצוץ מוכרחים תחילה להסיר את הקליפה.
