סידור ישן שעבר בירושה מדור לדור, רועה צאן שלא ידע לקרוא ותפילה ללא מילים - אלה עומדים במרכזו של סיפור חסידי על הבעל שם טוב הקדוש, המלמד על ענווה, כוונת הלב והמאמץ של יהודי בעבודת ה'.
מסופר כי באחת הפעמים התבלה סידורו של הבעש"ט עד שלא היה עוד ראוי לשימוש. תלמידיו יצאו לחפש עבורו סידור אחר, ולאחר שעברו בין בתי העיירה הגיעו לביתו של רועה צאן פשוט.
כשהסבירו לו את מבוקשם, סיפר כי ברשותו סידור עתיק שעבר במשפחתו בירושה עד למהר"ם מינץ, ועל פי המסורת המשפחתית אף נכתב בידיו.
הרועה עצמו הודה כי אינו יודע לקרוא ואינו יודע להתפלל מתוך הסידור. החסידים סברו כי ראוי שהסידור ישמש את רבם, ולאחר שכנועים הסכים למסור אותו לידיהם.
הם חזרו לבית הבעש"ט, גנזו בכבוד את הסידור הישן והניחו במקומו את הסידור העתיק.
כשהגיע זמן תפילת מנחה ניגש הבעש"ט למקומו, הבחין בסידור ועיין בו. במהלך תפילת העמידה ראו החסידים כי פניו החווירו, גופו רעד וזיעה עלתה על מצחו.
מיד לאחר שסיים את תפילתו הורה בקול: "תיכף ומיד החזירו לרועה את סידורו!"
ואז הוסיף: "שאין תפילה נאה כתפילתו של הרועה!"
החסידים נדהמו. כיצד ייתכן שרועה שאינו יודע לקרוא זוכה לשבח כזה על תפילתו?
לאחר שהחזירו לו את הסידור, החליטו לברר כיצד הוא מתפלל. כשהגיעה שעת התפילה ראו אותו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, פותח את הסידור, עוצם את עיניו ומתנועע בדבקות - אך מבלי להוציא מפיו אפילו מילה אחת.
כששאלו אותו לפשר הדבר, סיפר הרועה כי בילדותו היה הולך עם סבו לבית הכנסת ורואה אותו מתפלל בדבקות, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, בעוד גופו מתנועע בתפילה.
המראה נחרט בלבו, וכילד קיבל על עצמו שכאשר יגדל יתפלל כפי שראה את סבו.
אלא שהוא עצמו לא זכה ללמוד לקרוא. גם את האותיות שבסידור שקיבל בירושה אינו יודע לפענח. לכן, בשעת התפילה הוא מניח את הסידור על העמוד של סבו, עוצם את עיניו ומתנועע כפי שזכר מילדותו.
ובליבו, סיפר, הוא פונה לריבונו של עולם ומבקש שיקבל את מעשיו כתפילה.
החסידים שבו אל הבעש"ט, וזה הסביר להם את היסוד הטמון במעשה.
הוא הזכיר את הפסוק: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'", ושאל: מי יכול לומר על עצמו שהוא יודע להתפלל בשלמות הראויה?
האדם אומר את מילות התפילה, מכוון את לבו ומשתדל בעבודת ה', אך עליו לדעת כמה הוא עדיין רחוק מן השלמות. הרועה, לעומת זאת, יודע היטב את חסרונו ואינו מתיימר למה שאינו יודע. הוא עושה את כל שביכולתו בלב שלם ומתוך רצון אמיתי להתקרב לקב"ה.
המסר שהותיר הבעש"ט לתלמידיו היה כי על יהודי לעשות ככל יכולתו בעבודת ה'. גם כאשר אינו מגיע לשלמות, עליו להשתדל באמת ולבקש מהקב"ה להשלים את החסר ולהשרות שכינתו במעשי ידיו.
הרועה לא ידע לקרוא את המילים שבסידור העתיק, אבל את הגעגוע לעבודת ה' שספג בבית סבו נשא עמו כל חייו. דווקא מתוך ההכרה במה שחסר לו, עשה את כל שהיה בידו - ובכך לימד את החסידים שיעור עמוק בענווה ובכוונת הלב.
