ממצרים ועד טבריה: סיפורו של רבי דוד הנגיד, נכדו של הרמב"ם

רבי דוד בן רבי אברהם מימוני, המכונה רבי דוד הנגיד, היה נכדו של הרמב"ם ואחת הדמויות המרכזיות בשושלת ההנהגה של משפחתו. הוא נולד במצרים בכ"ד בטבת ד'-תתקפ"ג, לאביו רבי אברהם בן הרמב"ם, שהיה תלמיד חכם ומנהיגם של יהודי מצרים.

בשנת ד' תתקצ"ח, נפטר אביו, כאשר רבי דוד היה נער כבן 15 בלבד. למרות גילו הצעיר, בתוך זמן קצר הוא מונה ל"נגיד" - ראש ההנהגה של יהודי מצרים. תפקיד זה כלל אחריות ציבורית רחבה וייצוג של הקהילה היהודית מול השלטונות.

הנהגתו לא הייתה פשוטה. לאחר מספר שנים קמה התנגדות למעמדו והוא הודח מתפקיד הנגיד. אולם בסביבות שנת ה'י"ב-ה'י"ג שב לתפקידו וזכה להכרה מצד השלטון.

לצד פעילותו במצרים, רבי דוד יצא גם למסעות מחוץ למצרים. בין היתר נזכרת שהותו בעכו, שהייתה באותה תקופה מרכז יהודי חשוב בארץ ישראל, וכן ביקורים באזורים נוספים באזור. במסעות אלו עסק בענייני ציבור, חיזוק הקהילות היהודיות וקשרים עם חכמי הדור.

מסופר עליו כי באחת התקופות שבהן התעוררו מחלוקות סביב הנהגתו, בחר לפעול בדרכי שלום ולא להחריף את הקרע בקהילה, ואף ויתר זמנית על סמכויותיו כדי למנוע פירוד. גישה זו חיזקה את מעמדו בעיני רבים, שראו בו מנהיג השם את טובת הציבור לפני כבודו האישי.

לרבי דוד מיוחסים פירושים ודרשות על התורה וההפטרות, וחלק מכתבי היד הקשורים ליצירתו נשמרו עד ימינו. בכתבים אלו ניכרת נטייתו לשלב בין דרשנות מוסרית לבין הבנה מעשית של חיי הקהילה, ברוח בית הרמב"ם.

בשנותיו המאוחרות החל רבי דוד לשתף את בנו, רבי אברהם, בהנהגת הציבור. מסמך משנת 1291 אף מתעד את שניהם כשהם נושאים יחד בתואר נגידים.

רבי דוד נפטר בא' באלול ה'ס', ונטמן בטבריה, בסמוך לסבו הרמב"ם.

סיפור חייו מלמד על נאמנות יוצאת דופן למורשת אבותיו: מנער שנדרש לשאת בעול ההנהגה ועד למנהיג שנשא באחריות ציבורית רחבה, שמר על אחדות הקהילות, והעביר את מורשת בית הרמב"ם לדורות הבאים.