תקציר: משפחה ירושלמית מכובדת התמודדה עם משבר כואב, לאחר שבנם בחר להתרחק ולעזוב את הבית. דווקא ברגעים הקשים ביותר, החליט האב לעשות מעשה יוצא דופן שהוכיח עד כמה רחוקה יכולה להגיע אהבה של אב לבנו.
משפחה חסידית מכובדת התגוררה בירושלים. בנם הבכור היה בחור מצוין, בן תורה, שגדל והתחנך בדרך טובה, וכולם צפו לו גדולות.
והנה, יום אחד, הגיע לידיו של הבן האהוב מכשיר לא כשר. בהתחלה הכל היה נראה תמים, אך לאט־לאט החל הבחור להידרדר. הטלפונים מהישיבה הגיעו, ההורים התערבו, אנשי מקצוע ניסו לסייע - אבל אף אחד ושום דבר לא הצליח.
יום אחד הודיע הבן לאביו: "אני עוזב את הבית. אל תחפש אותי. אני אסתדר לבד".
האב הביט בבנו בכאב, ואמר: "דע לך בני, הבית תמיד פתוח בשבילך ואנחנו תמיד נאהב אותך".
הבן עזב, וההורים נותרו עם כאב לב גדול.
יום אחד, התקשר האב לבנו ובישר לו: "בני היקר, אני נמצא ליד המקום שלך. אני מחכה לך".
הבן הופתע, אבל הקשיח עמדה: "אבא, סע הביתה. אין לך מה לחכות".
אבל האב ענה בשקט: "לא ביקשתי ממך לחזור. רק רציתי שתדע שגם אני לא חוזר הביתה בלעדיך".
הבן הציץ מהחלון וראה את אביו יושב בחוץ. לידו היו טלית ותפילין, כרית ושמיכה. הוא הבין שאביו לא מתלוצץ ושהוא באמת מתכוון להישאר שם.
לילה אחד עבר, ואחריו עוד אחד…
הבן ניסה לשכנע אותו לחזור הביתה, אך האב לא ויתר. הוא לא לחץ, לא צעק ולא דרש. רק נשאר.
בלילה הרביעי, באמצע הלילה, שמע האב רשרושים. הוא פתח את עיניו - ולמולו עמד בנו האובד. "אבא", אמר בדמעות, "קום, חוזרים הביתה".
לשאלת האב מה גרם לבנו לשנות את דעתו, השיב הבן: "בהתחלה הייתי בטוח שבסוף תישבר ותלך. אבל בכל פעם הסתכלתי וראיתי שאתה עדיין שם. שאלתי את עצמי: 'האם יש אחד מכל החברים החדשים שלי שהיה מוכן לעשות בשבילי דבר כזה?' הבנתי שלא. הם חברים שלי רק כל עוד אני מתאים את עצמי אליהם. אבל אתה, אבא, למרות כל הכאב שגרמתי לך, הוכחת לי שאתה לא מוותר עליי.
האהבה שלך שברה את כל החומות והחזירה אותי הביתה".
וכך כותב אליהו הנביא ב'תנא דבי אליהו': ״מעיד אני עלי שמים וארץ, שהקב״ה יושב ומצפה להן לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו… שיעשו תשובה, כדי שיגאל אותם".
הקב״ה מחכה. לא מתייאש. לא סוגר את הדלת. גם כשהבן מתרחק - אבא עדיין מחכה לו.
