סיפור אישי ששמעתי מכלי ראשון, בעת שלמדתי בישיבת "נזר ישראל":
כשחזרתי בתשובה, אבא שלי לא קיבל את זה. הוא אמר לי: "אני לא רוצה לריב איתך. אתה רוצה לשמור מצוות? זו בחירה שלך. אבל פה בבית לא יהיה קידוש, לא תפילות, ולא שום דבר שדומה לזה!"
הסתכלתי עליו ואמרתי: "אבא, אני מבין אותך. אני אוהב אותך ומכבד אותך".
וזהו. המשכתי להתחזק, אבל לא ניסיתי לשכנע אותו. לא ויכוחים ולא הטפות. רק המשכתי בדרך שלי.
באחד השיעורים למדתי על כיבוד אב ואם, ועל העניין לנשק את ידי ההורים בליל שבת.
ביום שישי בערב, אחרי שחזרתי מבית הכנסת, ניגשתי קודם לאמא: "שבת שלום, אמא!" לקחתי את ידה ונישקתי אותה.
אחר כך ניגשתי לאבא, לקחתי את ידו ונישקתי אותה. הוא הסתכל עליי ושאל: "מה אתה עושה?"
לרגע קצת חששתי. לא ידעתי איך הוא יגיב. ואז השבתי: "אבא, בשיעור למדתי על כיבוד אב ואם ועל העניין לנשק את ידי ההורים בליל שבת. רציתי לכבד אתכם".
אבא שתק. עיניו התמלאו דמעות. "אתה יודע את מי הזכרת לי עכשיו? את אבא שלי…"
הוא התחיל לספר לי על הבית שבו גדל, על ילדותו, ועל לילי השבת שבהם היה מנשק את יד אביו.
אמא הקשיבה לדבריו, ולפתע פרצה בבכי. אבא הביט בי ואמר: "אתה לא ניסית לשכנע אותי. רק כיבדת אותי. וזה נגע בי במקום הכי עמוק".
אחרי רגע של שתיקה, אבא התיישב בכובד ראש לצידנו סביב שולחן השבת, והתחיל לשיר: "שלום עליכם מלאכי השרת…"
הצטרפתי אליו. גם אמא. כשסיימנו, אבא הביט בי ואמר: "בני, בוא נעשה קידוש".
הרגשתי את הדמעות זולגות על פניי, ולא הצלחתי לעצור אותן.
גם אמא בכתה.
ובאותו רגע הבנתי: מניעת ויכוחים והענקת יחס של כבוד, מצליחים לפתוח את הלב, במקום שמילים רבות לא הצליחו לפתוח.







✍️ נא לשמור על שיח מכבד, ללא לשון הרע, רכילות או פגיעה בזולת. תגובות שאינן עומדות בכללים יימחקו.