לפעמים ניתן לשמוע גערה של אב על בנו במילים שאינן הולמות בן תורה. ויש מלמד שמרגיש שאינו יכול להכיל עוד את הילד ש"עולה לו על העצבים", עד שהוא מגיב במשפטים כמו: "צא החוצה ואל תחזור לכיתה הזאת יותר", או "אמרתי למנהל שעשו טעות כשקיבלו אותך לתלמוד תורה".

בדורנו, אי אפשר לחנך מתוך תסכול, גערות, ומשפטים הפוצעים את הלב והנשמה.

לפעמים, דווקא ברגע שבו ילד טועה, עלולה להישבר אצלו תחושת הביטחון מול המבוגר. תגובתו של חכם יהודה צדקה זצ"ל מלמדת כיצד ניתן להפוך תקלה לרגע של חינוך ואהבה:

באחד מימי החנוכה הדליק חכם יהודה צדקה את החנוכייה בפתח ביתו שבשכונת בית ישראל בירושלים. באותה שעה שיחקו כמה מילדי השכונה בכדור בחצר. אחד הילדים בעט בכדור, ובלי שהתכוון פגע הכדור בחנוכייה. היא נפלה, הנרות כבו והשמן נשפך.

הילד נבהל מאוד. הוא רץ לביתו, סיפר לאביו, ושניהם הגיעו אל הרב כדי להתנצל. הרב הושיב את הילד לידו, נתן לו ממתק, הסביר לו במאור פנים על משמעות נרות חנוכה, ואף הזמין אותו לבוא ולהדליק עמו את הנרות למחרת.

כמה קל להגיב לטעות של ילד מתוך כעס רגעי. הרי נגרם נזק, הופר הסדר, ולעיתים נפגע דבר שחשוב לנו מאוד. אך חכם יהודה צדקה ראה באותו רגע משהו גדול יותר מהחנוכייה שנפלה: הוא ראה את הילד שעמד מולו בחשש.

הוא לא התעלם מהמעשה, אלא בחר ללמד מתוך קירוב. במקום שהילד יצא מהמפגש עם תחושה שחנוכה קשור לפחד ולגערה, הוא יצא ממנו עם מתיקות, הסבר והזמנה חמה.

זהו שיעור חשוב להורים ולמחנכים. לא כל טעות מחייבת תגובה חריפה. לפעמים דווקא כאשר הילד מצפה לכעס - תגובה שקולה ומאירת פנים יכולה להיחרט בו לשנים.

חינוך אמיתי אינו מסתכם רק בעצירת התנהגות לא נכונה; הוא מחייב אותנו לשאול מה יישאר בליבו של הילד לאחר האירוע.

אפשר לתקן חפץ שנשבר, אך קשה הרבה יותר לתקן לב של ילד שנשבר. החכמה היא לתקן את המעשה, ובאותה העת להוסיף אור בנפש הילד.