על המחנך מוטלת אחריות כבדה. תפקידו אינו מוגדר לשעות מסוימות, ויש מחנכים שבהחלט מבינים את גודל השליחות שנטלו על עצמם. הרי לא מדובר בחפצים העלולים להישבר, אלא בנשמות רכות ועדינות.
לעיתים, מחנך מגיע למצב שבו נדמה שאין עוד אפשרות: תלמיד שובב, מפריע, אינו לומד ברצינות ואף משפיע לרעה על חבריו.
דווקא בנקודה הזאת ביקש רבינו הגאון, חכם יהודה צדקה זצוק"ל, להזכיר עד כמה כבדה האחריות של המחנך על עתידו של התלמיד.
וכך היה המעשה: פעם נכנס אחד מראשי הישיבות אל הרב צדקה וסיפר על תלמיד שובב שאינו לומד ברצינות, מפריע שוב ושוב ומשפיע לרעה גם על תלמידים אחרים. ראש הישיבה הוסיף שהוא שוקל לסלק את הבחור מהישיבה.
הרב צדקה שאל בקצרה:"צמת"?
ראש הישיבה לא הבין את השאלה, והרב המשיך: "איך אתה יכול להוציא בחור מהישיבה שלך בלי שצמת עליו? הרי זה ממש דיני נפשות!"
הרב לא אמר שאסור לעולם להרחיק תלמיד, וגם לא ביטל את הקושי של ראש הישיבה ואת האחריות שלו כלפי שאר התלמידים. הוא רק ביקש דבר אחד: להבין שלפני כל החלטה שעלולה לשנות את מסלול חייו של נער, צריך לבדוק האם עשינו כל שביכולתנו למענו.
יש הבדל בין החלטה שנולדה כתוצאה מייאוש ותסכול לבין החלטה שמגיעה אחרי מאמץ, מחשבה, תפילה ואחריות.
השאלה "צמת עליו?" מטלטלת, משום שהיא מעבירה את מרכז הדיון מהקושי שהילד יוצר אל המחויבות שלנו כלפיו.
גם בבית אנו עלולים להדביק לילד תווית: "הוא עצלן", "הוא שובב". ברגע שהתווית נקבעת, קל יותר לוותר.
דרכו של הרב צדקה מזכירה שההתנהגות של הילד היא נתון שצריך להתמודד איתו אבל היא איננה 'כל הילד'.
לפני צעד חינוכי חריף כדאי לשאול: האם ניסינו דרך אחרת? האם דיברנו איתו בשעת רוגע? האם ביררנו מה עומד מאחורי הקושי? האם התפללנו עליו באמת?
עתידו של ילד מונח על הכף. אסור שההכרעה תהיה 'קלה על ההדק'. עצם הכאב והמאמץ למצוא עבורו דרך הם חלק מהותי מהאחריות החינוכית.
