סיפר לי יהודי יקר:

"גדלתי בבית חם ואוהב, שלא שמרו בו תורה ומצוות. הכרנו את החגים, אבל שבת לא הייתה חלק מהחיים שלנו.

כחלק מההכנות לבר-מצווה, ההורים שלי רצו לקנות לי תפילין. אבל סבא וסבתא ביקשו את הזכות הזו לעצמם, וסבא אפילו הכריז שהוא רוצה שלנכד שלו יהיו תפילין מהודרות ביותר.

כשקיבלתי את התפילין התרגשתי מאוד. הנחתי אותן בבר-מצווה, ובהמשך הייתי מניח אותן מדי פעם.

בכל פעם שהרגשתי משבר או צורך לדבר עם הקדוש ברוך הוא, הייתי מחכה לרגע שאף אחד לא בבית, מניח את התפילין, ומדבר עם הקדוש ברוך הוא במילים פשוטות על כל מה שעובר עליי.

השנים עברו. שנתיים לאחר שהשתחררתי מהצבא, נכנסתי לחנות של סופר סת"ם. הוצאתי את התפילין וביקשתי מהיהודי המבוגר שישב שם שיבדוק לי את התפילין.

כשחזרתי לקחתן, אמר לי היהודי המבוגר שהגיע הזמן לקנות תפילין חדשות. הקשבתי לו וקניתי במקום. הוספתי גם טלית וסידור.

לפני שיצאתי הוא שאל אותי אם אני רוצה כיפה. השבתי בחיוב. הוא שלף כיפה מהמדף, ביקש ממני להוריד את הראש, וחבש לי אותה תוך שהוא מניח ידו על ראשי ואומר: 'זו מתנה ממני אליך'.

כשאמרתי לו שאני עדיין לא שומר תורה ומצוות, הוא רק חייך ואמר: 'מעכשיו אתה כן'. הוא גם ברך אותי שאזכה להקים בית של תורה.

מאותו יום החיים שלי השתנו בהדרגה. התחלתי להתפלל בבית הכנסת שלוש תפילות ביום, לשמור שבת, נכנסתי לישיבה, ובהמשך זכיתי להתחתן ולהקים בית של תורה.

כעבור כמה חודשים חזרתי לאותה חנות, כדי להודות ליהודי המבוגר שאצלו ובזכותו התחלתי את התהליך. אבל החנות הייתה סגורה. מישהו שעבר במקום עצר לידי ולחש: 'הוא נפטר'.

עמדתי שם כמה רגעים, והרהרתי במסר שיהיה לעילוי נשמתו:

לפעמים מעשה קטן של יהודי, מילה אחת של עידוד או מתנה פשוטה - יכולים להפוך לברכה של חיים שלמים".