זה סיפור על אבא ששמר שבת ואף היה נכנס מדי פעם לבית הכנסת, אך בנו למד בחינוך הממלכתי וחי ככל ילד בן גילו.
באחת השבתות, בעת ברכת הכהנים, ראה האבא מתפלל אחר שעוטף את בנו בטלית ומניח את ידיו על ראשו. המראה נגע עמוק בליבו, הוא הסתיר את ראשו בטלית ולחש תפילה:
"ריבונו של עולם, יש לי בן יחיד ומיוחד. האם גם אני אזכה לעמוד לצד בני בבית הכנסת, להניח את ידיי על ראשו ולברך אותו?"
לאחר תקופה קצרה החליט האב להפתיע את בנו, שהיה רק בן חמש־עשרה, במתנה מיוחדת. מעבר לתפילין שהיו לו מבר־המצווה, הוא קנה לו זוג תפילין נוסף, חדש ומהודר, טלית, סידור ונרתיק מפואר לכל זה, כדי שיתחדש ויתחזק.
הנער שמח, וכבר למחרת בבוקר הניח את התפילין. עם הזמן, הפכו התפילין לקשר יומיומי של הבן עם הקדוש ברוך הוא.
יום אחד פנה הבן אל אביו: "אבא, קח אותי בבקשה לישיבה בירושלים".
האב היה מופתע, אבל הבן היה נחוש. הוא ארז את מזוודתו, והאב הבין: התפילה שהתפלל התקבלה ובגדול!
הוא ליווה את בנו לישיבת אור החיים בירושלים, בראשות הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א. הבן נכנס למבחן, והאב המתין בחוץ.
"הבן שלך עבר את המבחן בהצלחה", בישר הרב לאב, ושאל: "אתה בטוח שהוא מעולם לא למד בישיבה?"
משהשיב האב בחיוב, המשיך הרב: "הבן שלך עוד יהיה אחד הגדולים כאן".
את הסיפור הזה שמעתי מהאבא בעצמו במהלך אחד מחוגי הבית של ארגון 2000 , בהם הוזמנתי לדבר.
ואז הגיע רגע שלא אשכח…
האב הצביע על בחור שישב ליד בנו, ואמר: "הוא השפיע על בני להיכנס לישיבה". הסתכלתי על שניהם והתרגשתי. הבן שבחר בדרך התורה, והחבר שהאיר לו את הדרך.
הוא לא שכנע אותו ולא הוכיח אותו. הוא פשוט חי את חייו כבן תורה, והדוגמה האישית שלו חלחלה לעבר חברו שביקש להפוך להיות כמוהו.
היום, כשהבן שב הביתה מהישיבה, הוא נכנס מתחת לטליתו של אביו בברכת כהנים. את החיוך שנמסך על פניו באותם רגעים הוא יכול רק לדמיין.
