במשך שנים התרגלנו להתייחס לחרדה כאל אויב שיש להעלים. אלא שד"ר דייוויד ה' רוזמרין, פסיכולוג קליני ומומחה לחרדה מהרווארד, מציע גישה אחרת: במקום להיאבק בכל תחושת פחד ולחץ, כדאי לעיתים לעצור ולבדוק מה היא מנסה לומר לנו.
לדבריו, חרדה שאינה קלינית אינה בהכרח מחלה או סימן לחולשה. במקרים מסוימים היא עשויה לסייע לנו לזהות את הדברים החשובים בחיינו, לחזק קשרים, לפתח חוסן ואף להעמיק את האמונה שלנו כיהודים.
אנשים המתמודדים עם חרדה היו שמחים לשמוע את המשפט "אל תדאג, הכול יהיה בסדר". אלא שרוזמרין אינו מבטיח חיים נטולי פחד. להפך, הוא סבור שעצם הניסיון להגיע למצב שבו לעולם לא נחוש חרדה עלול להפוך לחלק מהבעיה.
רוזמרין הוא פסיכולוג קליני מוסמך, פרופסור חבר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, מנהל תוכנית בבית החולים הפסיכיאטרי מקלין ומייסד Center for Anxiety, מרכז לטיפול בחרדה שהקים בניו יורק בשנת 2011.
הוא גם מחבר הספר Thriving with Anxiety: 9 Tools to Make Your Anxiety Work for You, העוסק באפשרות להפסיק את המאבק המתמשך בחרדה וללמוד, במקרים מסוימים, כיצד להשתמש בה.
עם זאת, הגישה אינה מתעלמת מחרדה קשה. רוזמרין מדגיש כי קיים הבדל בין חרדה טבעית, המלווה את חיי האדם, לבין הפרעת חרדה הפוגעת בתפקוד. כאשר התחושות משבשות את העבודה, השינה, מערכות היחסים או ההתנהלות היומיומית, יש מקום לפנות לאיש מקצוע. אך כאשר מדובר בחרדה אנושית רגילה, הוא מציע שלא למהר לראות בה אויב.
כשהמומחה לחרדה מצא את עצמו מפחד
בתחילת שנת 2020 קיבלה הגישה של רוזמרין משמעות חדשה. עם התפשטות הקורונה והמעבר המהיר למציאות בלתי מוכרת, גם המומחה לחרדה מצא את עצמו מבוהל.
רוזמרין סיפר כי בכל פעם שהביט בטלפון חש לחץ בחזה. לצד החשש לבריאותו ולשלום משפחתו, הוא דאג למאות המטופלים במרכז שהקים. בתוך כשבועיים נאלץ המרכז להעביר כ־500 מטופלים לטיפול מרחוק.
הוא העריך כי המשבר יהיה קשה במיוחד עבור אנשים שסבלו מחרדה עוד קודם לכן. השגרה נעלמה, אנשים הסתגרו בבתיהם והעולם התמלא באי ודאות ובחדשות מפחידות. אלא שהתוצאה הפתיעה אותו.
לדבריו, המטופלים לא קרסו כפי שחשש. מחקר שנערך בהמשך מצא כי בקרב מטופלים שהיו בטיפול עוד לפני פרוץ המגפה לא נרשמה ההחמרה בחרדה שאפשר היה לצפות לה בעקבות המשבר העולמי.
רוזמרין הסביר כי ייתכן שהכלים שרכשו במהלך הטיפול סייעו להם להתמודד טוב יותר עם מציאות שאיש לא היה מסוגל לשלוט בה. מכאן הגיעה המסקנה: המטרה אינה בהכרח להפסיק להרגיש חרדה, אלא לדעת כיצד להתמודד כשהיא מופיעה.
"החרדה אומרת שמשהו חשוב נמצא על הכף"
אחת הטענות המרכזיות של רוזמרין היא שהחרדה משמשת גם כאות. "אם לא היה אכפת לנו מדבר, כנראה שגם לא היינו חרדים לגביו. אמא שמתקשה להירדם מפני שהיא דואגת לילד שלה חווה תחושה קשה, אבל מתחת לפחד נמצאת אהבה עצומה. אדם שחושש לאבד את עבודתו עשוי לגלות שהחרדה נוגעת לצורך עמוק יותר בביטחון, בפרנסה או בתחושת ערך. מי שמפחד לפני החלטה משמעותית אולי מגיב כך דווקא מפני שהתוצאה חשובה לו מאוד".
לכן, במקום לשאול רק "איך אני גורם לחרדה הזאת להיעלם?", רוזמרין מציע לברר "מה בדיוק מפחיד אותי, ולמה זה חשוב לי כל כך?"
על פי הגישה הזאת, הפחד מפני אירוע מסוים אינו מוכיח שהוא אכן יתרחש. עם זאת, החרדה יכולה לחשוף את הנקודות הרגישות והמשמעותיות ביותר בחיינו, אלה שזקוקות לתשומת לב ולטיפול.
