מזה עשרות שנים שהמסעדה הירושלמית המוכרת מהווה מוסד קולינרי אהוב, אשר החל את דרכו עוד בשנת 1967 בסמטאות מזרח ירושלים. המקום, שהוקם אז כמסעדה קטנה אך מצליחה מאוד, משך אליו קהל מגוון מרחבי הארץ והעולם, כולל שגרירים ודיפלומטים רבים אשר פקדו אותו כדי ליהנות משירות ביתי, אוכל טעים ומחירים נגישים. בשנת 2000 עבר העסק ממיקומו המקורי בעיר העתיקה אל משכנו הנוכחי, כאשר בן המשפחה הנוכחי ממשיך את שרשרת הדורות ומנהל את המקום במסירות. אולם, לצד ההצלחה הגשמית הגדולה, המסעדה פעלה במתכונת שוחקת של שבעה ימים בשבוע, ללא יום מנוחה אחד, כשהיא פתוחה 365 ימים בשנה ופעילה במלואה גם בעיצומו של יום השבת קודש.
נקודת המפנה הדרמטית התרחשה בבוקר השביעי באוקטובר. לנוכח האירועים הקשים והבלתי נתפסים, הוחלט במקום שלא לפתוח את שערי המסעדה באותו בוקר. מכיוון שיום השבת הוא יום עמוס במיוחד, המטבח היה מלא בסחורה יקרה ושופעת, כולל דגים, פירות ים, ירקות ופירות רבים. מתוך רצון עמוק לקחת חלק במאמץ הלאומי ולסייע לחיילים שבחזית, ביקשו בעלי המקום לארגן משלוחי תרומות של מזון לבסיסי צה"ל. אך כאן הם נתקלו במכשול רוחני כואב: מאחר שהמסעדה לא החזיקה בתעודת כשרות והגישה מאכלים שאינם כשרים, התברר כי אין באפשרותם להעניק את המזון לחיילים ולבצע את מעשה החסד שביקשו.
הקושי לתרום לחיילים הוליד חשבון נפש עמוק שהלך והתעצם. בעלי המסעדה החל לשאול את עצמו שאלה נוקבת אשר הדהדה בליבו: מדוע השכן שלו, יהודי חובש כיפה, אינו יכול להיכנס ולאכול אצלו במסעדה? ההבנה כי חלקים שלמים מעם ישראל מודרים מהמקום בשל היעדר הכשרות, חברה למחיר האישי והמשפחתי הכבד שנגבה ממנו לאורך השנים. העבודה האינטנסיבית בימי שישי ושבת מנעה ממנו לקיים חיי משפחה תקינים. הוא ראה את ילדיו גדלים מבלי שיזכה לשבת איתם לשולחן השבת ולערוך קידוש של יום שישי. ההכרה הזו הובילה לתובנה כי שום הון שבעולם אינו יכול להחזיר את הזמן המשפחתי שחלף, וכי אין ערך לכסף אם הוא בא על חשבון החיבור לילדים.
מתוך תחושת שליחות ואמונה, התקבלה החלטה אמיצה לוותר על הרווחים המובטחים ולצאת אל הלא נודע. הבעלים החליט למחוק לחלוטין את העבר ולהתחיל הכל מחדש. המטבח עבר שינוי מקיף, ונקנו כמויות עצומות של ציוד חדש לחלוטין עבור המטבח ואולם ההסעדה על מנת להכשיר את המקום כדת וכדין. השינוי הגדול ביותר היה ההתנתקות המלאה מעבודה בימי שישי ושבת.
כיום, במבט לאחור, ברור לכל כי הייתה זו החלטה חכמה מאין כמוה. השבת הפכה למקור של שלווה, נחת ורוגע משפחתי. הבעלים זוכה לשמור את השבת עם אחיותיו ואחיו, לראות את ילדיו ולערוך איתם את הקידוש ברוגע. הניתוק המוחלט מהעבודה בסוף השבוע מאפשר לו להגיע ביום ראשון עם כוחות מחודשים ומלאים. מעבר לשלווה האישית, המסעדה הפכה לבית של נתינה, כאשר מדי שבוע הם מארחים באהבה כארבעה פצועים מבית הלוחם ומקפידים לעשות מעשים טובים למען הקהילה ולטובת מי שהיה שם בשבילנו. הבעלים מבהיר בנחרצות כי אינו מעוניין לחזור לעבר אפילו לשנייה אחת, שכן השינוי הגיע מעומק נשמתו ומתוך הבנה שיש דברים קדושים ויקרים בהרבה מכסף.
