“לא ראיתי את ההורים שלי”: העיוור מלידה שריגש מדינה שלמה בראיון רווי אמונה

בתוך עולם שבו החיצוניות תופסת מקום מרכזי כל כך, שבו המראה והחזות קובעים לא פעם את היחס שאנו מקבלים מהסביבה, מתגלה דמותו המאירה של יוסף אלחנן שבתאי. יוסף אלחנן הוא בחור בן שמונה עשרה המתגורר בעיר בני ברק, אך המגבלה הפיזית שלו היא רק חלק קטן מסיפור חיים גדול ומרגש הרבה יותר. מדובר בבחור עיוור מלידה שמעולם לא זכה לראות את נופי הטבע, את משפחתו או אפילו את פניהם של הוריו. למרות המציאות המורכבת הזו, יוסף אלחנן בחר להפוך את החשיכה הגשמית לאור רוחני גדול שמקרין על כל סביבתו.

ההתחלה לא הייתה פשוטה בכלל. יוסף נולד כפג, וכתוצאה מסיבוך רפואי של חוסר חמצן שהגיע למוח, הוא איבד את מאור עיניו. המשפחה התקשתה בהתחלה לעכל את הבשורה הקשה, וגם עבורו הילדות לא הייתה חפה מקשיים. הוא מספר בכאב על הצקות שחווה מצד חברים ללימודים שצחקו על צורת ההליכה שלו וכינו אותו בשמות גנאי פוגעניים. באותם רגעים, הוא היה יכול בקלות להישאב אל תוך תהומות של רחמים עצמיים, דיכאון ותחושת שבירה, אך כאן בדיוק נכנסה לתמונה האמונה היוקדת שלו.

עבור יוסף אלחנן, העיוורון אינו עונש אלא שליחות מיוחדת ומתנה אדירה מבורא עולם. הוא מסביר בביטחון מלא כי היכולת לא לראות דברים אסורים היא מתנה שאין כמותה, המאפשרת לו לשמור על טוהר העיניים והמחשבה. הוא אינו כועס על הקדוש ברוך הוא, משום שהוא רואה בו אבא אוהב שדואג לו ומבין מה טוב עבורו יותר ממה שהוא מבין בעצמו. לשיטתו, בורא עולם הוא המנהיג את הבירה, וכל מה שהוא עושה הוא לטובה, גם אם לעיתים זה נראה כחושך ואפלה.

העיוורון כפה על יוסף לפתח חושים וערכים אחרים לגמרי. הוא אינו יודע מהו צבע או מה המשמעות של חולצה לבנה, אך הוא יודע היטב מהו אופי של אדם. מכיוון שהוא אינו יכול להתרשם מהחיצוניות, הוא צולל ישר אל תוך הנשמה והאישיות של מי שעומד מולו. הוא מאמץ את דברי המשנה בפרקי אבות "איזהו עשיר השמח בחלקו", ומפרש את המילה עשיר כראשי תיבות של עיניים, שיניים, ידיים ורגליים. למרות שחסרות לו העיניים הגשמיות, הוא מרגיש עשיר בזכות העיניים הרוחניות שקיבל, המאפשרות לו לפרגן לזולת ולהיות אופטימי תמיד.

סדר היום של יוסף עמוס ומלא בעשייה. הוא לומד בישיבה תיכונית בקרית הרצוג ומשקיע את מרצו בלימודים ובמבחני הבגרות. הוא שואף לעצמאות מרבית, אך אינו מתבייש לבקש עזרה מאנשים ברחוב כשצריך לחצות כביש, למרות שלעיתים הוא נתקל בהתעלמות כואבת. חלומו הגדול הוא להשתלב בעולם הרדיו, מקום בו קולו ואישיותו יוכלו לבוא לידי ביטוי ללא קשר למגבלתו הפיזית. הוא גם חושב על העתיד ועל הקמת בית יהודי, תוך שהוא מדגיש כי האישה שאותה ישא תבחר בזכות מידותיה ואופייה ולא בזכות מראה החיצוני.

המסר המרכזי שיוסף אלחנן שואף להפיץ בעולם הוא השמחה והכרת הטוב. הוא קורא לכולנו להעריך את מה שיש לנו ולא להתמקד בחסר. הידיעה שיש לו שליחות בעולם להפיץ אמונה ותקווה היא זו שנותנת לו את הכוח לקום בכל בוקר עם חיוך. הסיפור שלו מלמד אותנו שגם כשאנחנו לא רואים את כל התמונה המלאה, עלינו לסמוך על אבינו שבשמיים שמוביל אותנו בדרך הנכונה ביותר עבורנו. יוסף אלחנן שבתאי הוא הוכחה חיה לכך שהראייה האמיתית אינה נעשית עם העיניים, אלא עם הלב והנשמה.