משלחת מחקר שצללה אל קרקעית החור הכחול הגדול בבליז גילתה בעומק הים שרידים של שני צוללנים שנעלמו בעבר במקום. לצד הממצא המצמרר נחשפו שרידי מערה עתיקה, ציוד ישן, קונכיות וסימני תנועה בבוץ שלא נמצא להם הסבר.
המשלחת יצאה לדרכה ב-2 בדצמבר 2018, על סיפונה של האונייה Aquatica Submarines, שנשאה צוללות מאוישות. בצוללת הראשונה שירדה אל מתחת לפני המים הייתה אריקה ברגמן.
ככל שהצוללת העמיקה, האור הלך ונחלש והקירות התקרבו לחלונות העגולים. מתוך החשכה הופיעו מדפים, חללים, קירות ונטיפים, שרידים של מערה קדומה שהתקיימה במקום לפני שהוצף במי הים.
בעומק של כ-290 רגל הגיעה הצוללת לשכבה עבה של מימן גופרתי המומס במים. השכבה הכהה חוסמת את האור, ומתחתיה אין חמצן ובעלי חיים ימיים רגילים אינם יכולים להתקיים. ברגמן תיארה את האזור שמתחת לשכבה כמקום חשוך ושקט מאוד, שבו האור המגיע מהפתח כמעט נעלם.
בקרקעית החור נמצאו שרידיהם של שני צוללנים שנעלמו במקום בעבר. אנשי המשלחת עדכנו את הרשויות בבליז, ולאחר מכן התקבלה החלטה שלא להעלות את השרידים. ברגמן הסבירה: "הם מצאו את מקום מנוחתם ויישארו בו ללא הפרעה".
העיגול הכהה בלב הים
החור הכחול הגדול נמצא בתוך אטול לייטהאוס ריף, במרחק של כ-70 קילומטרים מחופי בליז שבים הקריבי. ממעוף הציפור הוא נראה כעיגול כחול כהה וכמעט מושלם, המוקף במי טורקיז בהירים.
קוטרו של החור כ-300 מטרים ועומקו מגיע לכ-124 מטרים. המים שמסביבו רדודים יחסית ונמצאים מעל שוניות וסלעי אלמוגים, ולכן צבעם בהיר. בתוך העיגול קרקעית הים צונחת בחדות, והעומק הרב מעניק למים את צבעם הכהה.
על פי הממצאים במקום, החור נוצר בתקופה שבה האזור היה יבשה. העדות הבולטת לכך נמצאת דווקא בעומק המים: הנטיפים שהתגלו בתוך החור. נטיפים נוצרים באוויר, בעקבות טיפות מים היורדות מתקרתה של מערה יבשה. מציאתם בעומק הים מעידה כי בעבר הייתה במקום מערת גיר מעל פני המים.
במהלך השנים תיעדו צוללנים וחוקרים מדפים, פתחים, חללים פנימיים ונטיפים גדולים, המלמדים על מראהו הקדום של האזור.
חז"ל לימדו אותנו כי בבריאת העולם היה רק שליש מהעולם ים, וכי הים עלה פעמיים והציף חלקים נרחבים מהיבשה, בדור אנוש ובדור הפלגה. על פי הכתבה, ככל הנראה מדובר באחד המקומות שהיו בעבר יבשה.
האתר שהפך למוקד עולמי
החור הכחול היה מוכר במשך שנים לדייגים ולתושבי בליז, אך זכה לפרסום עולמי בעיקר בזכות החוקר ז׳אק קוסטו. בשנות השבעים הגיע קוסטו למקום עם ספינת המחקר קליפסו, צלל אל החור, מדד ותיעד אותו והפך אותו לאחד מאתרי הצלילה המוכרים בעולם.
הצלילה בתוך החור שונה מצלילה רגילה בשונית. בעוד שבשוניות הסמוכות ניתן לראות דגים, אלמוגים ומים מוארים, בתוך החור האור הולך ופוחת ככל שיורדים. צבעי האלמוגים נעלמים והתחושה הופכת לצלילה בתוך מערה עמוקה.
ב-2018 חזר האתר לכותרות בעקבות משלחת מודרנית שבה השתתף פאביין קוסטו, נכדו של ז׳אק קוסטו. מטרתה הייתה ליצור מיפוי תלת ממדי של המבנה, להגיע לקרקעית באמצעות צוללות קטנות ולתעד את המקום בעזרת ציוד שלא עמד לרשות החוקרים בשנות השבעים.
הקרקעית שמתעדת את העבר
אחת התגליות של המשלחת עשויה לסייע בחקר האקלים. החוקר אנדרה דרוקסלר מאוניברסיטת רייס גילה כי בקרקעית החור מצטברת בכל שנה שכבת משקע חדשה.
מאחר שהקרקעית מבודדת משאר הים, החולות והחלקיקים המגיעים אליה עם הגשמים נשמרים בה ומשמשים מעין תיעוד של המשקעים בכל שנה. מחקרים שפורסמו בנושא הציעו קשר בין סימנים לתקופת יובש ממושכת לפני כאלף שנה לבין המשבר שפקד באותה תקופה את הערים הקלאסיות של תרבות המאיה, ששקעו ונחרבו.
כיום החור הכחול נחשב לאתר תיירות וצלילה מוכר, אך חשיבותו אינה מסתכמת במראהו יוצא הדופן. המבנה העתיק, הממצאים בקרקעית והמשקעים שנשמרו בו מעניקים לו ערך מחקרי רב, ונראה כי חקירתו עדיין רחוקה מסיום.
