בכל פעם מחדש, כשאני עומדת מולכן בערבי התעוררות והפרשות חלה, הלב שלי מתרחב. אני רואה את העיניים הדומעות, את הידיים הנישאות אל השמיים, ואת האמונה היוקדת שבוערת בלב של כל אחת ואחת מכן.
הרגעים האלו, בהם שערי שמיים נפתחים לרווחה, הם רגעים של רעש גדול בשמיים - ואני זוכה, פעם אחר פעם, להיות עדה לכוחה העצום של תפילת נשים ושל מצוות הפרשת חלה.
הטלפון לא מפסיק לצלצל עם בשורות שמרעידות את הלב, סיפורי ניסים וישועות שלמעלה מדרך הטבע. זה הכוח העצום של עת רצון.
נשים רבות משתפות אותי בקושי יומיומי: "הרבנית, בעלי לומד תורה כל היום, קשה לי לבד, אין לי מספיק עזרה בבית..."
כשאני שומעת את הקושי הזה, אני בוחרת לשתף אותן בסיפורים אישיים מבית אבי ואמי - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרבנית מרגלית ע"ה.
אני מספרת להן על האהבה העצומה של אמא לתורתו של אבא ואיך שהיא הגנה על הלימוד שלו במסירות נפש ממש. אבא זצ"ל תמיד היה אומר עליה, בפרפראזה על דברי רבי עקיבא: "שלי ושלכם - שלה הוא!".
אבא היה מתבדח ואומר לנשים בדרשותיו שצריך לדחוף את הבעל עם מקל! להגיד לו: "לך ללמוד! לך ללמוד!".
כשהנשים שומעות את הסיפורים הללו, משהו בלב שלהן נפתח ונמס. הן מתמלאות בכוחות חדשים, מתחזקות בהבנת הערך העצום של התורה, ומקבלות שאיפה אדירה לבנות בית של תורה ויראת שמיים - מתוך רצון וכיסופים שגם הבעלים שלהן יאמרו עליהן בערב שבת, מתוך הערכה כנה: "אשת חיל מי ימצא... שלי ושלכם שלה!".
שלום הבית שלהן משתנה מקצה לקצה.
וזה לא מגיע בחלל ריק.
לכל השפע הזה יש בית.
ובבית הזה יש אנשים מסורים וצדיקים שקמים בבוקר במטרה אחת - לחבר את עם ישראל למקורות. האם זה בכלל פלא שמשמיים מרעיפים עלינו את כל הטוב הזה?
בנות יקרות,
אל תוותרו על הזכות הזו.
הכוח שלכן, התפילה שלכן והדמעות שלכן מסוגלים לבקוע רקיעים.
