רבים רוצים להתקרב לבורא עולם אך נופלים שוב ושוב. כיצד אפשר להתמודד עם תחושת היאוש?
תורת החסידות מלמדת כי יאוש מעיד על חיסרון בדעת, שכן מי שמתבונן במציאות מתוך תודעה תורנית מבין שאין ליאוש כל אחיזה ביהדות. הקביעה שלפיה "אין יאוש בעולם כלל" אינה רק סיסמת עידוד או נחמה מילולית, אלא תיאור של מציאות רוחנית קיימת. הרי נאמר "שבע יפול צדיק וקם". הנפילה אינה סוף הדרך אלא חלק בלתי נפרד ומובנה בתהליך הצמיחה וההתעלות.
יסוד זה רמוז בפסוק "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הברכה מייצגת את המקומות שבהם אנו מצליחים להתעלות ולכבוש את יצרנו, ואילו הקללה, מלשון קלקול, מייצגת את נקודות התורפה שבהן אנו עדיין נופלים. חכמי המוסר מדגישים כי המילה "ראה" מכוונת אותנו למקד את המבט בברכה ובטוב. כאשר אדם בוחר לראות את האור, הוא מגלה שדווקא מתוך הנפילה והשבר נולדים בו כיסופים עמוקים ורצונות כנים ועצומים להתקרב אל הבורא יתברך. רצונות אלו יקרים מאוד בשמיים, ומהם נבראים מלאכים המלווים את האדם ומסייעים לו בהמשך דרכו.
הזוהר הקדוש מלמד כי סדר הבריאה מבוסס על העיקרון של "ברישא חשוכא והדר נהורא" שפירושו ראשית החושך ואחר כך האור, שכן אין אור ניכר אלא מתוך החושך. הירידה היא תמיד לצורך עלייה.
על כך אמר מיכה הנביא: "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי", ופירשו חז"ל שלולא הישיבה בחושך, לא היה האדם זוכה לאור הגדול. עיקרון זה נכון הן ברמת הפרט והן ברמה הכללית של עם ישראל: דווקא מתוך חשכת הגלות הארוכה והקשה צומחת ועולה הגאולה השלמה והעתידה.
אנו נמצאים כעת בעיצומו של תהליך רוחני המוביל אל האלף השביעי, שבו תתעלה האנושות למדרגות רוחניות עליונות וכולם ידעו את ה'. מכאן אנו למדים כי אין שום מקום לאדם להתייאש מעצמו. כל נפילה היא פתח להתחלה חדשה ולתשובה מאהבה המגיעה עד כיסא הכבוד, שבה זדונות נהפכים לזכויות וכך האדם מתעלה במעלות התורה.
