הרב שתמיד ברח מהכבוד חתם בתואר מלא - הסיבה ריגשה את כולם

חייו של האדם רצופים בשאיפות, במטרות וברצונות עזים. הוא מבקש להתקדם, להצליח, לבנות, ליצור ולהשפיע על סביבתו. יש לו חלומות גדולים שהוא מבקש להגשים ויעדים ברורים שהוא חותר אליהם בכל כוחו. מטבע הדברים, רוב תשומת הלב של האדם ושל החברה מופנית תמיד אל התוצאה הסופית: האם השגנו את מה שרצינו? האם הצלחנו להגיע אל היעד שהצבנו לעצמנו? אולם אם נעצור לרגע קט את מרוץ החיים ונתבונן פנימה, נגלה שיש דבר עמוק יותר מהמטרה עצמה ופנימי שבעתיים מהמעשה המעשי הגלוי לעין. הדבר הזה הוא הכוונה.

לא פעם שני אנשים עושים בדיוק את אותו המעשה. שניהם מסייעים לזולת, שניהם נותנים צדקה, ושניהם פועלים במרץ למען מטרה ראויה וחשובה. מבט חיצוני ושטחי יתקשה מאוד להבחין בהבדל כלשהו ביניהם. אולם בעולם הרוחני, שבו המושגים נמדדים לפי אמות מידה פנימיות, ההבדל ביניהם עשוי להיות עצום ומרחיק לכת. זאת משום שהשאלה האמיתית איננה רק מה עשית בפועל, אלא עבור מי עשית זאת, ומה בדיוק עמד במרכז הלב שלך בשעה שפעלת. האם ביקשת למלא את רצונך האישי או שמא ביקשת באמת למלא את רצון בוראך?

פרשת פנחס מאירה את הנקודה הזאת באור מיוחד ונוקב. פנחס עושה מעשה דרמטי ביותר, מעשה שעל פי הכללים הרגילים מוגדר כאיסור, מעשה שלא כל אדם מסוגל לבצע. אולם כאשר התורה מתארת את השכר העצום שקיבל, היא אינה מדגישה את עצם המעשה הפיזי. הקדוש ברוך הוא מעיד עליו: "בקנאו את קנאתי". במילים הללו טמון כל ההבדל. פנחס לא פעל מתוך סערת רגשות אישית, לא מתוך רצון להוכיח את כוחו, ולא מתוך חיפוש מעמד, כבוד או הערכה. הוא הצליח להתעלות לחלוטין מעל עצמו ולברר שאלה אחת בלבד: מהו רצון ה' המדויק ברגע הזה? דווקא משום כך הוא זכה לברית כהונת עולם. היכולת המופלאה הזו להתנתק מכל נגיעה אישית ולהקדיש את כולך לרצון הבורא, היא שהגביהה את מעשהו למדרגה נצחית.

סיפור נפלא ממחיש את המושג הזה בחיי היום-יום. לקרוב משפחתו של ראש הישיבה, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שהיה תלמיד חכם ושהה בבית אבות, שלח הרב מכתב מיוחד. להפתעת כולם, חתם עליו הרב בתוארו הרשמי המלא. תלמידו, שהתבקש למסור את המכתב, הבחין בחתימה ותמה על כך מאוד, שכן רבו נודע תמיד כמי שבורח מן הכבוד כמטחווי קשת. הוא העז ושאל מדוע שינה הרב מדרכו והוסיף את התואר. השיב לו רבי חיים: הצדק איתך, אך קרובי הוא תלמיד חכם ואיני יודע אם הוא זוכה שם ליחס הראוי לו. חשבתי שאם אכתוב כך, יבינו אנשי הצוות כי רב חשוב מתעניין בשלומו, וממילא יכבדוהו יותר. התואר אינו בשבילי, הסביר, אלא בשבילו.

זהו בדיוק ההבדל שבין פעולה הנובעת מן האגו של האדם לבין פעולה הנעשית באמת לשם שמיים. האדם אינו נדרש כלל לוותר על עשייה, על שאיפות גדולות או על הצלחה בעולם. הוא נדרש רק לברר עם עצמו מהו הכוח המניע האמיתי העומד מאחוריהן. ככל שהכוונה של האדם טהורה ומזוככת יותר, כך המעשה הפשוט ביותר מקבל ערך נשגב וגדול בהרבה. וככל שהאדם מצליח להניח מעט את עצמו ואת האינטרסים שלו בצד, כך מתגלה יותר רצון ה' בתוך חייו. בסופו של דבר, לא תמיד המעשה החיצוני הוא שקובע את גודלו האמיתי של האדם. פעמים רבות רק הכוונה הפנימית שעמדה מאחוריו היא שמעניקה לו את משמעותו העמוקה והאמיתית. מבלי שנדע את הכוונה הפנימית, אנו עלולים לשפוט את המעשה ולראות אותו בעין בלתי חיובית. הכוונה חושפת את מה שמסתתר מאחורי המעשה ומאירה אותו באור חדש.