המשגיח נכנס למסור את שיחתו השבועית. בשורה האחרונה ישב תלמיד, בחור כבן שבע עשרה, שהחליט שמתחשק לו להתנדנד. הוא הטה את הכיסא לאחור, הרים רגליים על השולחן, והניח אותן בלי בושה על שני ספרי גמרא.
שתיקה נפלה בבית המדרש. כל הבחורים הפסיקו להקשיב והביטו, לא בו, אלא במשגיח. סקרנים לראות איך יגיב.
המשגיח הביט בבחור ארוכות, ובטון רגוע בלי נימה של כעס אמר: "תלמידים יקרים, כשאני רואה את הבחור הזה כך, אחרי שנה שלמה שאני מוסר שיעורים, אני מבין דבר אחד: חז"ל אמרו, מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. אם אחרי שנה שלמה זו התוצאה, הוא לא אשם. אני אשם. אני מודיע לכם שאני פורש. אינני ראוי להיות משגיח כאן".
ויצא מבית המדרש.
הבחורים נותרו לשבת בפיות פעורים ותדהמה בעיניים. לאחר רגע של עיכול, פנו בקובלנה לחברם הסורר: "תראה מה עשית!". גם ראש הישיבה שעמד שם כל אותה העת, ייסר את עצמו בקול: "האחריות אינה רק על המשגיח, היא גם עליי. אני מקבל עליי לצום בשבוע הבא, ביום שני וביום חמישי, ויהי רצון שבורא עולם ימחל לי, כי גם אני שותף לדבר".
ויצא אף הוא.
בן ה 17- התאושש מההלם שאחז בו בעקבות תגובותיהם הבלתי צפויות של מנהיגי הישיבה, קם ממקומו, והחל לרדוף אחרי הרבנים שיצאו.
כשהשיג אותם, זעק בקול חנוק ובעיניים דומעות. "אני חוזר בי! מה פתאום שתצאו? מה פתאום שתצומו!" ובפנותו למשגיח התחנן בבכי: "תבטיח לי שאתה נשאר, ואני… אני מקבל על עצמי לנקות ולשטוף את בית המדרש, ובסוף כל יום להחזיר את הספרים למקומם בכבוד".
עכשיו, תארו לעצמכם איך האירוע המביש הזה היה יכול להיגמר אחרת. משגיח שצועק, בחור שעונה בחוצפה, ראש ישיבה שיוצא מכליו בחמתו, השפלה, גירוש הבחור מהישיבה, וה' ירחם לאן זה עלול היה להגיע…
אבל משגיח א ח ד צדיק, שידע והבין שהתוכחה האמיתית לא נמדדת בעוצמת הקול אלא בעומק הלב, לקח את הכישלון של התלמיד, והפך אותו, בלי לצעוק ולו מילה אחת, לרגע שריפא ישיבה שלמה.
לעתים, האדם שעומד מולנו לא צריך עוד תוכחה. הוא כבר יודע שטעה. מה שישנה אותו זו לא הצעקה, אלא הדרך: לראות מישהו לוקח אחריות במקום להאשים, נוהג בענווה במקום בכוח. כי הדרך שבה אנחנו מגיבים מלמדת יותר מכל מילה שנאמרת.
