תלמיד מגיע לבית הספר עם שעון חדש, כולו שמחה והתרגשות, מסתובב בין החברים כשהוא קורא בהתלהבות: "תראו איזה שעון! איך הוא עושה אורות!"
אחד הילדים מסתכל מהצד והלב שלו מתכווץ. לו אין שעון כזה. ברגע אחד הוא שולח יד ומכניס אותו לכיסו במהירות. "אוי", זועק בעל השעון, "גנבו לי אותו!" המורה, ששומע את הצעקות, ניגש אליו ברוגע: "אני לא מאמין שיש כאן ילד גנב. זו האשמה חמורה מאוד". ואז, כדי להסיר כל ספק מליבו של הילד, הוא מבקש מכל התלמידים לעמוד עם הפנים אל הקיר. "עכשיו אעבור ואבדוק בכיסים של כולם".
ליבו של אחד הילדים הולם בפראות. הלא עוד רגע יגלו שהוא זה שגנב את השעון. במוחו החלו לרוץ מחשבות אימה: 'עוד רגע המורה יוציא את השעון מכיסי, אוי לאותה בושה, אני אקבל צעקות, אלך למנהל, יזמינו את ההורים שלי, אחטוף עונש…'
המורה מתחיל לעבור ולבדוק. כיס ראשון ועוד אחד, וכבר עבר לשלישי, והנה… הוא מגיע אליו. הדופק שלו כבר על מאתיים…
אבל אז, המורה מרגיש את השעון בכיסו, מוציא אותו בשקט, מכניס לכיסו שלו, וממשיך הלאה לכיסים של הילדים הבאים כאילו לא קרה דבר. הילד מחניק בתוכו אנחת רווחה.
"אני שמח לבשר לכם שאין לנו גנב בכיתה", מחייך המורה. "לא מצאתי את השעון באף כיס. ברוך ה'. אבל מצאתי אותו כאן בפינה".
עשרים שנה לאחר מכן הם נפגשים שוב. "אפשר לדבר איתך רגע בצד?", שואל הילד שכבר הפך לאבא. "רק שתדע, הייתי בטוח שתבזה אותי מול כולם, שתחשוף אותי כגנב, אבל לא רק שלא אמרת כלום - אף פעם לא הזכרת את זה. אפילו לא ברמז. בזכותך קיבלתי הזדמנות להיות אדם אחר".
המורה הביט בפני תלמידו לשעבר, ואמר: "אגלה לך את האמת… רק עכשיו נודע לי שזה היית אתה. כשהעברתי יד בכיסים - עצמתי עיניים. לא רציתי לדעת אצל מי השעון כדי לשמור על הכבוד של אותו ילד שהשעון נמצא בכיסו".
להוכיח זה טוב, אפילו מצוה, אבל לשמור על כבודו של השני - זו כבר מעלה אדירה.
