פעמים רבות האדם אומר שהוא רוצה לפתור את הבעיה, אבל בעומק הוא רוצה דבר אחר: להפסיק לכאוב בלי להשתנות.
הוא רוצה שהמציאות תשתנה, שהאחרים ישתנו, שהתוצאות ישתנו, אבל שהוא עצמו יוכל להישאר בדיוק כפי שהיה.
וזו הסיבה שהוא חוזר שוב ושוב על אותה טעות.
כי נפש האדם לא דבקה רק במה שטוב לה, אלא גם במה שמוכר לה. האדם דבק בעיקר במה שמוכר לו. המוכר מעניק תחושת ביטחון, אפילו כשהוא מכאיב.
הנפש אומרת: אני כבר מכירה את הכאב הזה. אני יודעת מי אני בתוכו, אני יודעת את מי להאשים ומה לספר לעצמי.
לעומת זאת, שינוי אמיתי מכניס את האדם לשטח לא מוכר: מי אהיה אם אפסיק להיות הקורבן? מה אעשה אם כבר לא אוכל להאשים? האם אצליח להתמודד עם האחריות החדשה?
לכן, לפעמים האדם מעדיף כאב מוכר על פני חיים חדשים שאינם מוכרים.
הרי כל פתרון אמיתי דורש ויתור.
כדי לפתור בעיה בשלום בית, צריך לפעמים לוותר על הצורך להיות הצודק. כדי לפתור בעיה כלכלית, צריך לוותר על הרגלים, על דימוי ועל נוחות. כדי להתגבר על כעס, צריך לוותר על התחושה שהכעס נותן לי כוח. כדי לצאת מדחיינות, צריך לוותר על התירוץ שעוד לא הייתי מוכן.
האדם אומר: אני רוצה פתרון. אבל בעומק הוא מתכוון: אני רוצה פתרון שלא ידרוש ממני להיפרד משום דבר.
וכשאין פתרון כזה, הוא חוזר לטעות הישנה.
הבעיה מעניקה לאדם רווח סמוי.
לא מפני שהוא אוהב לסבול, אלא מפני שהבעיה ממלאת עבורו תפקיד.
הכעס מאפשר לו להרגיש חזק.
הפגיעה מאפשרת לו להרגיש צודק.
האשמה מאפשרת לו לא לקחת אחריות.
החרדה מאפשרת לו להימנע מסיכון.
הדחיינות מגינה עליו מפני האפשרות שינסה וייכשל.
הקורבנות מעניקה לו פטור מן הצורך להשתנות.
כל עוד הרווח הסמוי גדול מן הכאב הגלוי, האדם ימשיך להתלונן על הבעיה, אבל גם לשמור עליה.
לפעמים האדם אינו מחפש פתרון, אלא הצדקה.
פתרון הוא קשה, כי פתרון מחייב לשאול: מה אני יכול לעשות אחרת?
הצדקה מאפשרת לי לשאול: מי אשם במה שקרה לי?
כאשר אדם עסוק בהוכחה שהוא צודק, הוא אינו פנוי לבדוק מה יעיל. הוא עשוי לנצח בוויכוח ולהפסיד את חייו. הוא יכול להוכיח שאשתו אשמה ולהחריב את הקשר, להוכיח שהילד בעייתי ולהפסיד אותו, להוכיח שהעולם לא נתן לו הזדמנות ולהישאר ללא התקדמות.
יש אנשים שמעדיפים שהמציאות תצדיק אותם מאשר שהמציאות תשתפר, מפני שאם המצב ישתפר, הם יצטרכו להודות שחלק מן הסבל נשמר גם באמצעות הבחירות שלהם.
