"הגוף התאושש - אבל הראש לא חוזר לעצמו": הקורבנות השקופים של המלחמה שלא נגמרה

כמעט שבועיים חלפו מאז תום העימות הצבאי עם איראן, והרחובות חזרו להתמלא, האוטובוסים נוסעים כרגיל - אך לא כולם שבו לשגרה. עבור ויקטור אוסטרומוחוב, בן 66 מתל אביב, כל יום בעבודה הוא מאמץ עילאי. הוא ממשיך לשמש כשומר בחניון העירוני, אך שגרת חייו התרסקה לחלוטין - מאז שפגיעת טיל השאירה את דירתו חבולה ובלתי ראויה למגורים.

כיום הוא מתגורר בחדר במלון בעיר, ולמרות שפניו מנסים לשדר חוזק - מבפנים הוא מרגיש אחר לגמרי. "הגוף כבר התאושש, אבל הראש... הראש לא מצליח להתאפס", הוא אומר. "יש לי מחשבות כל הזמן. הן עפות כמו ציפורים, לא נותנות מנוחה".

הפגיעה אינה רק קונקרטית - אלא מנטלית. למרות שהוא שב לעבודה כדי לשמור על שגרה, ויקטור מודה שהתפקוד שלו כבר איננו כשהיה: "אפילו דברים פשוטים נהיו מסובכים. קניתי מחשב חדש - פעם הייתי מתקין תוכנות תוך עשר דקות. עכשיו זה לקח לי שעות. קשה לי להתרכז, קשה לי לשבת במקום".

לדבריו, תחושת חוסר הסבלנות התגברה, וכל דבר קטן מרגיז. "עשו הופעה על הגג של המלון - לא עליתי. הרעש, ההמון - זה כבר יותר מדי. אני עדיין חי את הרגעים ההם". ומה שמכביד עוד יותר: חוסר היכולת למצוא סיוע מקצועי. תור לפסיכיאטר דרך קופת החולים? בנובמבר. ניסיון למצוא עזרה במסגרת פרטית? גם שם - אין תורים. "אני מוכן לשלם, רק שמישהו יראה אותי", הוא מתחנן. "לא רוצה להרגיש פגום, אני רק רוצה שמישהו יעזור לי להחזיר את השפיות".

"כשאני עוצמת עיניים - אני שומעת את הפיצוץ"

גם מיטל (שם בדוי), שפונתה מדירתה בצפון תל אביב לאחר שנפגעה מההדף, מתקשה לשוב למסלול. הבית נחרב - אך הפצע העמוק יותר הוא נפשי. "הייתי במקלט, ההדף זרק אותי, ובזמן שעצמתי עיניים - כל מה שאני שומעת זה את הרעש הזה שוב", היא משתפת. בינתיים, היא מתגוררת באחד ממלונות הפינוי, אך מחויבת לשוב לעבודה. "ההנחיות הוסרו, אז כולם חזרו לשגרה. גם אני. אבל זה קשה מדי. אני הולכת לעבודה כמו שיכורה, כי פשוט אין לי ברירה".

מיטל, שעבדה כל חייה בלי לעצור לרגע, לא מבקשת הרבה - רק הכרה והבנה. "אני לא טיפוס שמבקש. גם כשפיטרו אותי פעם, מיד מצאתי עבודה. אבל עכשיו... אני לא מצליחה לתפקד. אני לא מצליחה לישון, ואני מרגישה שקופה. כאילו המדינה לא רואה אותי בכלל".

מחפשים תשובות - ולא מוצאים

שניהם, כמו מאות אחרים שנפגעו ישירות או בעקיפין מהמתקפה האיראנית, זכאים לסיוע במסגרת "מרכז החוסן הארצי", שמפעיל שירותי עזרה ראשונית נפשית במלונות הפינוי. אלא שלדברי גורמים שטופלו במסגרתו, מדובר בסיוע חלקי בלבד - שנוגע ברובד השטחי אך לא מצליח לגעת בעומק הפגיעה.

תסמינים כמו חרדה ממקומות סגורים, קושי להירדם, התפרצויות זעם או דכדוך - הפכו לתופעה רווחת בקרב מפוני "עם כלביא", אך המענה המוסדי אינו מדביק את הקצב. "אנחנו לא במלחמה - אבל חלק מהנפגעים עדיין נלחמים, פשוט מול עצמם", אומר אחד מעובדי רווחה בעיריית תל אביב, שביקש לא להזדהות.

תגובת משרד הבריאות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המשרד פעל מתחילת האירועים כדי לספק מענה רגשי ונפשי לאוכלוסיית המפונים. הופעלו מוקדים של מרכז החוסן הארצי בכלל המלונות, והוענקו הפניות לנוהל טיפול בחרדה בהתאם לצורך. בנוסף, קופות החולים הפעילו קווים ייעודיים ונתנו עדיפות לטיפול במפונים. במקרים של צורך קליני, פועלים לקדם את הטיפול ככל הניתן".

ועדיין, בשטח - התחושות אחרות. תורים בלתי נגמרים, ביורוקרטיה מתישה, ומפונים שחיים בתחושת השהיה אינסופית. ויקטור מסכם בקצרה: "רק שיראו אותי. שיבינו שאני לא כמו שהייתי - ואני לא מצליח לחזור".