ערכתי את הפיסוק ותיקנתי שגיאות כתיב ולשון נקודתיות, תוך שמירה על הניסוח והמהלך המקורי. תיקנתי גם את מראה המקום של הפסוק „וירא ה׳ כי רבה רעת האדם” לבראשית ו׳, ה׳.
בפרשה אנו למדים על השינוי הגדול שבחר הקב״ה בהנהגת העולם אחרי המבול: שלא יביא עוד מבול.
התורה אומרת (בראשית ח׳, כ׳ ואילך): „ויבן נח מזבח לה׳, ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח”. בהמשך נאמר: „וירח ה׳ את ריח הניחוח, ויאמר ה׳ אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.
כיצד גרמו הקרבנות שהקריב נח אחרי המבול, כשהיה אדם יחיד, לשינוי הגדול בהנהגת העולם ולהבטחת הקב״ה שלא יביא עוד מבול? הרי גם לפני המבול ידע הקב״ה שיצר לב האדם רע מנעוריו. אם כן, מה התחדש לאחר שנח הקריב את הקרבנות?
שאלה נוספת בולטת כאן: הרי הסיבה להבאת המבול הייתה רעת האדם. כאשר החליט הקב״ה להביא את המבול, נאמר: „וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום” (בראשית ו׳, ה׳). אם כן, כיצד אותה סיבה עצמה — יצר לב האדם — נעשית לאחר המבול נימוק להבטחה שלא להביא עוד מבול?
מהו סוד הקרבנות שהקריב נח, שבעקבותיהם יצרו הרע של האדם אינו עוד סיבה להשמדת העולם, אלא נימוק להבטחה שלא יבוא עליו עוד מבול?
האור החיים הקדוש אומר בפרשת שמיני שכאשר האדם חוטא, הוא יורד למדרגת בהמה ומתנהג כמותה; וכאשר הוא חוזר בתשובה, הוא שב למדרגת אדם. הרמב״ן אומר שעל האדם לצייר בדמיונו כי מה שנעשה לקרבן היה ראוי להיעשות לו עצמו.
האדם אחראי למה שעשה, אך אינו מוכרח להישאר לעולם כפי שהיה בשעה שעשה אותו.
בשעת החטא מסתלקת ממנו, במידה מסוימת, הנהגת הדעת. „אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. התאווה דיברה, הכעס הכריע, הדחף תבע את שלו, והאדם מסר בידיהם את שרביט המלכות.
אין פירוש הדבר שנעקרה ממנו חכמתו. אפשר שיהיה חריף בשכלו, בקי בידיעותיו ומחוכם בדרכיו, ובאותה שעה עצמה יהיה משועבד לרצונו. כי יש חכמה היודעת כיצד להשיג את המבוקש, ויש דעת היודעת לשאול אם ראוי לבקשו.
האדם עשוי להשתמש בכל כוחות שכלו כדי להצדיק את מה שלבו כבר החליט לעשות. השכל מוסיף לפעול, אלא ששוב אינו יושב על כס המשפט; הוא נעשה סנגורה של התאווה. במקום להאיר לאדם את דרכו, הוא מספק לו טעמים להוסיף וללכת בחשכה.
זוהי בחינת הבהמה שבאדם: מצב שבו ההרגשה נעשית הוראה, והדחף נעשה פסק דין. אם אני כועס — רשאי אני לפגוע; אם אני משתוקק — מוכרח אני ליטול; אם אני מפחד — אין לי אפשרות לעמוד.
האדם אינו מעמיד מרווח בין מה שמתחולל בקרבו לבין מה שיוצא מתחת ידו. יש הרגשה, יש תגובה, ואין מרווח של בחירה.
מעלת האדם מתגלה באותו מרווח: יש בו רצון, ויש בו גם מי שיכול לדון את הרצון.
מששב האדם בתשובה, הוא שב אל המקום הזה. הוא מסוגל להביט במעשיו, להכיר בכיעורם, להתחרט עליהם ולקבל על עצמו דרך אחרת. עצם יכולתו לומר „עשיתי רע, ואיני רוצה עוד לחיות כך” מעידה שהתעוררה בו דעת שהייתה כבושה בשעת החטא.
מי שחוטא הוא ממד הבהמה שבאדם — ואת הממד הזה מבקש האדם להקריב.
האם ראוי להמית את האדם ששב בתשובה? הרי לא האדם כולו הוא החטא; ממד הבהמה שבתוכו הוא שהכריע את מעשיו.
אין כאן טענה שהחוטא פטור מאחריות מפני שהשתנה. אדרבה, התשובה מתחילה בקבלת האחריות. אלא שיש הבדל תהומי בין אחריות הקושרת את האדם למעשהו כדי שיתקנו, לבין גזר דין הקושר את כל מהותו למעשהו, עד שאין לו עוד תקומה.
הוא שעשה, והוא שצריך לתקן. אבל עתה יש בו גם הכוח שממנו יצמח התיקון.
לכן אין הקרבן בא לבטא ויתור על משמעות החטא. הוא בא לבטא את עומק השינוי הנדרש בעקבותיו. הבהמה המובאת אל המזבח היא דוגמת אותה מדרגה שאליה ירד האדם: חיים שבהם הכוח הטבעי פועל בלא הנהגת דעת ובלא הכרעה מוסרית. המקריב רואה במעשה הקרבן את חומרת מעשיו, ומצייר בדעתו כי מה שנעשה לקרבן היה ראוי להיעשות לו, אלא שריחם עליו הקב״ה וקיבל את חליפתו.
בשעה שהוא עומד לפני המזבח, אין די בכך שיאמר „חטאתי”. עליו לשאול מה בתוכו צריך להשתנות כדי שלא ישוב לחטאו: איזו תביעה נעשתה אצלו מוחלטת מדי, איזה הרגל תפס את מקום הבחירה, ואיזה כוח הוא הניח למשול בו.
אפשר להתחרט על תוצאות החטא, ועדיין לשמור בלב את השורש שהוליד אותו: להצטער על העלבון שנגרם, אך להוסיף להאמין שהכעס מקנה זכות להשפיל; להצטער על מה שנלקח, אך להוסיף להרגיש שהחיסרון מתיר ליטול; לבקש סליחה, ובתוך הלב להמתין לפעם הבאה שבה שוב יוכל לומר „לא הייתה לי ברירה”. זו דרך שבה האדם ישוב לחסרונותיו שוב ושוב.
התשובה יורדת אפוא אל שורש ההנהגה. היא מבקשת להשיב לאדם את בחירתו במקום שבו התרגל להכריז על עצמו כאנוס. אין די להצטער על מה שעשה הכעס; צריך להשיב את המלכות למי שהיה אמור להנהיג אותו.
יש אשמה המעוררת תיקון, ויש בושה המשתלטת על הזהות. האשמה אומרת: „פגעתי, ועליי לשאת באחריות”. הבושה אומרת: „אני פסול, וכל אשר אעשה יישאר פסול”. הראשונה יכולה להוליך אל בקשת מחילה, השבת הגזלה ושינוי הדרך; השנייה עלולה להוליך אל הסתתרות, ייאוש ובריחה.
אדם המשוכנע שאין בו אלא חטאו מתקשה למצוא בתוכו כוח שיכול להתגבר עליו. אם כל כולו רע, מי בתוכו יתעורר לטוב? ואם עברו כבר הכריע את כל עתידו, לשם מה יתאמץ?
סוד התשובה הוא שהאדם רשאי להודות בחומרת נפילתו בלי לכפור באפשרות קומתו.
אין זו הקלה בחשבון הנפש. פעמים שדווקא התקווה מאפשרת חשבון נפש נוקב יותר. כל עוד ההודאה נדמית בעיניו כגזר דין על כל מהותו, הוא מתגונן, מתרץ ומקטין. משנודע לו שאפשר להכיר ברע ולצמוח ממנו, הוא יכול לעמוד מול האמת בלי להימלט ממנה.
האדם ששב אינו מבקש למחוק את עברו, אלא להעניק לו המשך אחר. המעשה כבר נעשה, והכאב שגרם אינו מתבטל מכוח החרטה. אולם מכאן ואילך אפשר שהזיכרון, שהיה עלול להיעשות מקור לייאוש, ייעשה מקור לזהירות, לענווה ולרחמים על הזולת.
מי שהכיר את חולשתו יכול להפסיק להתנשא. מי שנכשל בכעס יכול ללמוד לשמור על כבודו של מי שעומד מולו. מי שטעם את מרירות הנפילה יכול לפתח רגישות לסכנתה עוד קודם שתגיע.
מידת הדין והמשפט רואה את המעשה שנעשה, וגם את האדם העומד עתה לפניה. אי אפשר להתעלם מהעבר, אבל גם אי אפשר להתעלם מההווה.
הקב״ה אינו ותרן. מעשי האדם נושאים משמעות, ופגיעתו מחייבת תיקון. אבל הקב״ה גם אינו כולא את האדם לעולם בתוך השעה הנמוכה ביותר של חייו.
זהו חסד שיש בו תביעה גדולה: הקב״ה אינו מוותר על התיקון, אך מאפשר לאדם לשוב בתשובה.
ניתנו לאדם חיים — עתה שיחיה אותם אחרת. נפתחה לו דרך — עתה שיפסע בה. התשובה אינה מסתיימת בדמעות ליד המזבח; היא נבחנת בצעד הבא, במפגש הבא עם הפיתוי ובתגובה הבאה בשעה שהכעס שוב עולה.
החרטה מעידה שהאדם אינו שלם עם עברו; הבחירה המתוקנת מעידה שהוא כבר בונה את עתידו.
וזהו עומק הקרבן: האדם עומד מול חומרת הדין, מכיר ברחמי שמים ושב לקבל עליו את עבודת החיים. אין הוא מקריב את עצם קיומו, אלא מבקש להיפרד מן ההנהגה שהשפילה את קיומו. כוחותיו נשארים בידו, ועתה מוטלת עליו החובה להעמידם בשירות הדעת והקדושה.
התשובה אינה תובעת ממנו לחדול להיות בעל רצון, אלא להיות בעליו של הרצון.
✍️ נא לשמור על שיח מכבד, ללא לשון הרע, רכילות או פגיעה בזולת. תגובות שאינן עומדות בכללים יימחקו.