רציתי לשאול את כבוד הרב על משהו שקורה בסביבה שלי מדי פעם.
יש אנשים סביבי שהם די נחמדים, ויש לי איתם תקשורת טובה. זה יכול להיות במשפחה או בעבודה, והתקשורת איתם יכולה להיות די רגילה וזורמת.
לפעמים, פעם פה ופעם שם, זה משהו קטן, לא משהו גדול. ולפעמים, בפתאומיות, הבן אדם מתפרץ עלייך, וזו לא התפרצות רגילה. כלומר, הוא מתחיל לומר לך במה את לא טובה, שזה עוד בסדר. העניין הוא שהוא ממשיך וממשיך, ועד שהוא מסיים לוקח לו זמן.
לי באופן אישי אין אפשרות להגיב, כי אני פשוט קופאת.
גיליתי שגם אני עושה את זה, אמנם במינון יותר קטן. התחלתי לשים לב, שהרי הקב"ה לא מראה לי את זה סתם. פעם אחת עצרתי לפני שהמשכתי, וגם ביקשתי סליחה. ויש פעמים שאני פשוט משתדלת למקד את מה שאני רוצה להגיד, בלי ליפול על האדם שמולי.
השאלה שלי היא: מדוע זה קורה? מה מביא את האדם שמולנו לכתוש בן אדם אחר ממש עד חורמה?
לאחרונה זה קרה לי גם עם חברות קרובות, כשאחת נפלה על השנייה פעם ועוד פעם ועוד פעם. לי, מהצד, כבר היה ממש קשה. גם לא ידעתי מה להגיד. מה להגיד לחברה שתחזיר?
תשובה
ישנו הבדל ברור בין ביקורת להשפלה. ביקורת מאפשרת לאדם לתקן מעשה. השפלה גורמת לו להרגיש שהוא עצמו הטעות.
מדוע זה קורה? לפעמים אדם צובר כעס ואינו מבטא אותו בזמן, ובינו לבין עצמו צובר עוד ועוד תסכולים. לפעמים הערה קטנה נוגעת בבושה גדולה, ולפעמים קשה לו לשאת תסכול בלי למצוא אשם.
במקום לומר "נפגעתי", הוא אומר "את תמיד פוגעת". במקום לבקש שינוי מסוים, הוא מגייס את כל העבר כדי להוכיח שהאחר אינו בסדר. הוא לא מדבר עניינית על הצרכים שלו ועל הציפיות שלו. הוא מפחד שאם יביע ציפיות, אולי לא יינתן להן מענה, ולכן הוא מעדיף להאשים את האחר.
אולי הוא למד שכדי שישמעו אותו, עליו להחריף.
אבל כאן חשוב לזכור: אם יש לאדם כאב, זה מובן. כאב יכול לכל היותר להסביר התנהגות פוגעת, אך הוא אינו מעניק היתר.
הקיפאון שלך אינו הסכמה וגם אינו הוכחה לחולשה. כשאת מוצפת, קשה למצוא מילים. לכן כדאי להכין מראש משפט קצר: "אני מוכנה לשמוע מה הפריע לך, אבל לא להמשיך כשמדברים אליי בזלזול".
אם המתקפה נמשכת, אפשר לומר: "אני עוצרת כאן. נדבר כשנוכל לדבר בכבוד". ואז להפסיק את השיחה בפועל.
אינך חייבת להשיב לכל האשמה כדי להצדיק את הגבול. גם אם טעית במשהו, עדיין מגיע לך שידברו איתך בכבוד. אפשר לקחת אחריות על טעות בלי לקבל כתב אישום על האישיות שלך.
כשאת עדה למתקפה על חברה, אין צורך ללמד אותה "להחזיר". אפשר לומר בנחת: "אפשר לדבר על מה שקרה בלי לפגוע בה". ואם קשה להתערב מול כולם, גשי אליה אחר כך והציעי תמיכה.
איך עוברים מביקורת לשיחה עניינית? לפני ביקורת, האדם שואל את עצמו: "מה קרה? מה הרגשתי? ומה אני מבקש עכשיו?" כך עוברים מהאשמת אדם לבירור בעיה.
סיכום
מי שרוצה לתקן, מדבר על המעשה. מי שרוצה להקטין אותך, הופך את המעשה להגדרה שלך.
כשכל העבר נכנס לוויכוח אחד, כבר קשה לפתור את הבעיה שבגללה התחלנו לדבר.
לפעמים הקול נשאר שקט מפני שהנפש מוצפת. שתיקה אינה הסכמה.
