כשירח מלא עולה מעל הבניינים, העצים או הים, הוא נראה עצום. אולם ככל שהוא מטפס בשמיים, נדמה שהוא הולך וקטן. בפועל, גודלו אינו משתנה, וכשהוא סמוך לאופק הוא דווקא רחוק יותר מהצופה.
"למעשה, צריך להביט דרך מרחק נוסף השווה לרדיוס כדור הארץ, כך שהירח רחוק מאיתנו ברדיוס אחד של כדור הארץ לעומת מצבו כשהוא נמצא ישירות מעל הראש", הסבירה סוזנה קוהלר, אסטרונומית ודוברת האגודה האמריקנית לאסטרונומיה.
התופעה, המכונה "אשליית הירח", מעסיקה את האנושות כבר אלפי שנים. בעבר סברו כי ערפל או שבירת האור באטמוספרה מגדילים את הירח, אך תצלומים מודרניים הפריכו את ההסבר הזה. כיום מעריכים החוקרים כי האשליה נוצרת במוח.
כאשר אנו מביטים בעצם, הרשתית קולטת את גודלו והמוח מעריך אותו בהתאם למרחק שבו הוא סבור שהעצם נמצא. כשהירח מופיע סמוך לאופק, הבניינים, העצים והנוף גורמים לו להיראות רחוק יותר, ולכן המוח מפרש אותו כגדול יותר.
מחקר שפורסם בשנת 1962 בכתב העת "Science" מצא כי אנשים שצפו בהדמיית ירח מעל נוף תפסו אותו כגדול יותר. כאשר אותה הדמיה הוצגה ללא סימנים המעידים על מרחק, אשליית ההגדלה נעלמה.
לדברי החוקרים, רובנו תופסים את השמיים כמעין קערה שטוחה. הירח שבאופק נראה רחוק יותר מזה שנמצא מעל הראש, והמוח מסיק שאם עצם רחוק נראה באותו גודל, הוא חייב להיות גדול יותר.
אפשר להמחיש זאת בניסוי פשוט: הביטו במשך כמה שניות בנורה ולאחר מכן בקיר ריק. יופיע כתם כהה שגודלו אינו משתנה, אך כאשר תעבירו את המבט מקיר רחוק לקיר קרוב, הוא עשוי להיראות בגודל אחר.
למרות המחקרים, ההסבר עדיין אינו מלא. "אנחנו עדיין לא מבינים לחלוטין כיצד זה פועל", הודתה קוהלר. גם לאחר שמבינים שמדובר באשליה, הירח ממשיך להיראות גדול במיוחד כשהוא עולה מעל האופק.
