"נכנסתי לדאחייה בלבנון ולא ידעו שאני ישראלי": מסעו המטלטל של האיש שביקר ב130 מדינות

בראיון מיוחד לערוץ 2000, חושף בני ווקסלר את מאחורי הקלעים של מסעותיו במדינות אויב, מסעות שנעים על הקו הדק שבין סכנת חיים ממשית לבין תחושת שליחות יהודית עמוקה. ווקסלר, שכבר ביקר בכמאה ושלושים מדינות ברחבי הגלובוס, מסביר כי לא מדובר בחיפוש אחר אדרנלין זול, אלא ברצון אמיתי לראות את העולם שהקדוש ברוך הוא ברא ולמצוא את הנקודה היהודית בכל פינה. הוא מדגיש כי במשך שנים ארוכות שמר על פרטיותו בקנאות, ורק לאחרונה החליט להיחשף מתוך הבנה שיש בסיפוריו משום קידוש השם וחיזוק האמונה.

ראשית הדרך לא רמזה על הבאות. ווקסלר החל את טיוליו במדינות אירופה הקלאסיות, שם חיפש תמיד את שרידי ההיסטוריה היהודית, את בתי הכנסת העתיקים ואת בתי העלמין המספרים את סיפורו של עם ישראל בגולה. אולם, לפני כשמונה שנים, עוד בטרם נחתמו הסכמי אברהם, הוא החליט לפרוץ את הגבולות המוכרים וביקר בדובאי, צעד שנחשב אז למסוכן ונועז במיוחד. מאז, הוא המשיך למדינות כמו סעודיה, שם יצר קשרים מפתיעים עם דמויות מקומיות, ואפילו לאפגניסטן תחת שלטון הטליבאן.

אחד השיאים המתוחים ביותר במסעו היה הכניסה ללבנון. ווקסלר מתאר רגע של חרדה עמוקה בביקורת הדרכונים בביירות, כאשר הפקיד המקומי החל לחשוד בזהותו. בדרכונו האמריקאי צוין כי נולד בבאר שבע, עובדה שעוררה את חשדו של הפקיד. בתושייה של רגע, ווקסלר בחר בטקטיקה של "הפוך על הפוך" והחל לצחוק בפני הפקיד, תוך שהוא טוען כי הוא מבין מדוע הוא מסתכל בדרכון ותוהה אם הוא חושב שהוא ישראלי. בסיעתא דשמיא גדולה, הפקיד השתכנע, חתם על הדרכון ושחרר אותו לדרכו.

המתח הגיע לשיאו לקראת הכניסה לדאחייה, המעוז המבוצר של חיזבאללה בביירות. ווקסלר מעיד כי הלחץ היה כה כבד עד שלא הצליח לישון במשך שבוע שלם לפני כן. הוא התגורר במלון הצמוד לדאחייה, ומהחלון יכול היה לראות את האזור המופצץ וההרוס. כאשר פנה לאחד מעובדי המלון וביקש עזרה להגיע למקום, התרחש נס גלוי: העובד הביט בו בעיניו ואמר לו בגלוי כי הוא זיהה את זהותו היהודית. לתדהמתו של ווקסלר, העובד לא רק שלא הסגיר אותו, אלא הביע אהדה לעם היהודי בעקבות שנים שעבד בדובאי, והציע לקחת אותו לסיור אישי בתוך הדאחייה.

הכניסה ללב האזור העוין הייתה חוויה מטלטלת. ווקסלר הגיע עד לאותו "בור עמוק" שנפער בקרקע כתוצאה מהחיסול של רב המרצחים חסן נסראללה. הוא מתאר תחושה של התרגשות יהודית עצומה המעורבת בפחד משתק, לעמוד במקום שבו הוכרע אחד מאויביה הגדולים של ישראל. בשל החשש הכבד, הוא לא העז להוציא את מכשיר הטלפון שלו ותיעד את המקום באמצעות מצלמה נסתרת המותקנת במשקפיו. הוא הרגיש כי באותו רגע הוא מייצג את עם ישראל כולו, עומד על חורבות הרשע.

למרות הסכנות המוחשיות, ווקסלר מסרב לוותר על סממניו היהודיים. הוא נושא עמו את התפילין לכל מקום, גם למקומות המסוכנים ביותר, מתוך אמונה כי השמירה על המצווה היא שמעניקה לו את ההגנה. כאשר הוא נשאל על הסיכון שבדבר, אין לו תשובה הגיונית מלבד אמונה פשוטה וחוסר נכונות להפסיד ולו יום אחד של הנחת תפילין. במסעותיו בסוריה ובירדן, הוא גילה להפתעתו כי רבים מהמקומיים כמהים לשלום ולשקט, וכי המפגש האישי והבלתי אמצעי איתו, כיהודי אינטליגנט ותרבותי, מנפץ עבורם את התעמולה השקרית של כלי התקשורת הערביים.

בני ווקסלר רואה במסעותיו סוג של שליחות וקידוש השם. הוא מבקש להראות לעולם את פניו היפות והאמיתיות של העם היהודי, ובמקביל לחזק בקרב אחיו היהודים את ההכרה כי "מלוא כל הארץ כבודו". הוא מסכם את דבריו בתקווה כי יזכה להמשיך ולסייר במקומות נוספים, כולל כאלו שטרם נפתחו בפני ישראלים, מתוך מטרה להלל את שם השם בעולם ולהראות כי עם ישראל חי וקיים בכל מקום ובכל זמן.