"אני התינוק הראשון שנימול במערת המכפלה אחרי 700 שנה"

ישנם רגעים בהיסטוריה של עם ישראל שנחרטים לא רק בדפי הספרים אלא בנשמותיהם של דורות שלמים. אחד הרגעים הללו התרחש לפני עשרות שנים במערת המכפלה כאשר נשמע קול בכי של תינוק יהודי בטקס ברית מילה. לא היה זה עוד טקס שגרתי אלא אירוע היסטורי מכונן. היה זה הילד היהודי הראשון שזכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו בתוך המבנה הקדוש לאחר 700 שנים שבהן נאסר על יהודים להיכנס למקום מעבר למדרגה השביעית. בראיון מיוחד ומרגש לערוץ 2000 נחשף סיפורו האישי של הרב יוסף נחשון, אותו תינוק שגדל להיות לוחם למען ארץ ישראל וגם, סיפורה של משפחה אחת שלא ידעה מורא ושינתה את פני ההיסטוריה בחברון.

המסע של משפחת נחשון בלב העיר חברון רצוף במאבקים ובמסירות נפש שקשה לתפוס במושגים של ימינו. הרב יוסף מספר כי נולד להורים לוחמים ברוחם ובנשמתם. אחד הרגעים הקשים והמבחנים הגדולים ביותר של המשפחה היה כאשר אחיו אברהם ידידיה שהיה תינוק בן ארבעה חודשים בלבד נפטר בפתאומיות מוות בעריסה. באותם ימים הממשלה בראשות יצחק רבין ושמעון פרס סירבה בתוקף לאפשר קבורה יהודית בחברון. אך האם הגיבורה לא ויתרה. היא קיבלה ברכות וחיזוקים מגדולי הדור וביניהם הרבי מלובביץ והרב גדליה קניג ועמדה איתנה מול כל המערכת השלטונית. בסופו של דבר הממשלה נכנעה והאישור ניתן. הקבר הטרי הפך לנקודת אחיזה נוספת בעיר האבות.

סיפור השיבה לבית הדסה הוא פרק מרתק בפני עצמו המשלב תושייה אנושית עם הדרכה רוחנית צמודה. אביו של הרב יוסף נחשון שהיה צייר וזכה לקירובים מיוחדים מהרבי מלובביץ קיבל ממנו הוראות מדויקות כיצד לפעול כדי לבסס את הנוכחות היהודית בתוך העיר חברון. הרבי הציב שלושה תנאים מרכזיים למבצע. ראשית עליו להיות מובל על ידי נשים וילדים בלבד. שנית המקום חייב להיות כזה שכולם יודעים שהוא שייך ליהודים היסטורית. ושלישית המבצע חייב להתבצע בזמן ששר הביטחון דאז עזר ויצמן אינו נמצא בארץ בשל עמדותיו המדיניות. התכנון היה מדויק ונועד להקשות על הדרג המדיני לפנות את המתיישבים.

הרב יוסף שהיה אז ילד בן שמונה נזכר בלילה שבו הכל התחיל. שבעים נשים וילדים הגיעו בחשאי מהצד האחורי של המבנה המכונה בית הדסה. המקום היה נטוש לחלוטין שכן הערבים המקומיים האמינו כי שוכנים בו רוחות ושדים. כשהם נכנסו פנימה הם נתקלו במראה קשה של הזנחה. חבילות של אבק תרופות ישנות ואפילו כתמי דם שנותרו מהטבח הנורא של שנת תרפ"ט העידו על העבר הכואב של המקום. לאחר כמה שעות של ניקיון והתארגנות החלו להישמע במבנה קולות של שירה. ושבו בנים לגבולם זעקו הנשים והילדים בקול גדול והחזירו את החיים היהודיים לבית הדסה.

החיים במבנה לא היו קלים בלשון המעטה. במשך שנה שלמה חיו הנשים והילדים ללא תשתיות בסיסיות ביותר. לא היו מים זורמים לא היו שירותים מסודרים ולא היו מקלחות. אפילו חלונות לא היו בבניין כדי להגן על היושבים מפני הקור הירושלמי העז של חברון. הממשלה בראשות מנחם בגין ניסתה להצר את צעדיהם בכל דרך כדי לגרום להם לעזוב מרצונם. באותה תקופה אירע מקרה מקומם שבו שבויים מצריים קיבלו אישור להובלת מים בעוד שהנשים היהודיות בלב חברון נאלצו לסחוב ג'ריקנים תחת מגבלות קשות. השאלה הגיעה עד לדוכן הכנסת כאשר חברי כנסת מהימין תהו כיצד ייתכן יחס כזה כלפי נשים וילדים יהודים לעומת שבויי אויב.

באותם ימים קשים אמו של הרב יוסף פנתה לרבי מלובביץ בשאלה קורעת לב. עד מתי נמשיך לחיות בתנאים הבלתי אפשריים הללו ללא הגברים וללא תנאי מחיה בסיסיים. הרבי שהיה באמצע התוועדות שמע את הדברים והחל לבכות בכי תמרורים. הוא השווה את הנשים הגיבורות לבנות צלופחד מהתורה שחיבתן לארץ ישראל הייתה כה גדולה עד שהן דרשו נחלה למרות שלא היה להן אב. הרבי אמר בקול חנוק מדמעות כי בנות צלופחד של דורנו יושבות בעיר הקודש חברון ושואלות עד מתי והוא עצמו אינו יודע את התשובה. הקלטת שבה נשמע הרבי בוכה הגיעה לאמא והעניקה לה את הכוח להמשיך הלאה במשימה.

המעגל נסגר עבור הרב יוסף נחשון בשנת תשנ"א לאחר שסיים שנת לימודים אצל הרבי מלובביץ. כשעמד בפני יציאה לשליחות וחיפש מקום מגורים הוא קיווה להגיע ליעד אטרקטיבי ונוח בחוץ לארץ כמו ארצות הברית או רוסיה. הוא ואשתו הגישו לרבי רשימה של מקומות פוטנציאליים כאשר חברון הייתה רשומה בסוף הרשימה כמעט כברירת מחדל. לתדהמתו הרבי סימן דווקא את חברון והחזיר אותו לאותו מקום שבו גדל בתנאי מלחמה והישרדות. הילד שהיה הראשון שנכנס בבריתו של אברהם במערה חזר להיות השליח של הרבי בעיר האבות ולהמשיך את המורשת המפוארת של הוריו ושל עם ישראל כולו.