בתוך הפיצוצים והבהלה - משפט אחד החזיר לו את האמונה

כשהייתי ילד, כולם ידעו שאני בולט. החייכן, ההרפתקני, הילד שלא פחד. קראו לי "אבי האמיץ". הביטחון הזה ליווה אותי לאורך כל הילדות והשירות הצבאי. פחד? מעולם לא הכרתי.

אבל לילה אחד שינה הכל. נסעתי בגוש דן כנהג משלוחים, בשעה מאוחרת, כשהתרעה נשמעה פתאום, ראיתי יירוטים בשמים, יצאתי מהרכב והתרחקתי למקום בטוח. דקות ספורות אחר כך השמים נצבעו באדום. פיצוצים רעדו סביבי, והאוויר התמלא ברעש ובחוסר ודאות מוחלט. כל רגע הרגיש כאילו הוא עלול להיות האחרון. דופק מואץ, ידיים רועדות, בטן מפרכסת מרוב פחד.

לצידי עמד אדם בעל אמונה עמוקה. שנינו התכופפנו עם ידיים על הראש. אני רעדתי, והוא חייך בעדינות, נתן לי תחושה שאני לא לבד. הקול השקט שלו, הממלמל פסוקים, כאילו כל מה שקורה סביבנו לא יכול לגעת בו, נתן לי יציבות בתוך הסערה. פתאום ראיתי דמות של אמונה שמאירה את החשכה ומרגיעה את הלב ומשתיקה את האימה.

הוא קרא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והזמין אותי לחזור אחריו. מילים ששכחתי מאז בר המצווה שלי הפכו למגן שמחזק את הלב.

"אל תפחד", אמר, "ליהודי אסור לפחד. כי ליהודי יש את בורא עולם".

מאותו לילה החלפנו טלפונים והתחלנו ללמוד תורה יחד מדי יום. שיחות קצרות אך מלאות חום, צחוק ושאלות, ולעיתים שתיקה של הרהור. הוא לימד אותי שההשפעה של לימוד תורה אינה מוגבלת לחומר הנלמד אלא מחזקת את האמונה ומעניקה עוגן לכל החיים.

במהלך השיחות גיליתי דבר נפלא: כשיהודי לומד תורה, יש מלאכים ששומרים עליו. במיוחד בגמרא, שראשי התיבות שלה הם שמות המלאכים: ג’ - גבריאל, מ’ - מיכאל, ר’ - רפאל, א’ - אוריאל.

מאז, בכל דרך שאני נוסע אחרי לימוד תורה, אני מרגיש שמירה אמיתית סביבי.

מאותו יום התקרבתי לתורה: מניח תפילין מדי יום, שומר שבת ולומד תורה. כל פחד שעולה - נעלם, כי האמונה היא המגן. החברות והלימוד העניקו לי חיבור אמיתי לקב"ה והבנה שהאומץ האמיתי טמון בקשר איתו.

החוויה לימדה אותי שיעור עמוק: האמיץ באמת הוא זה שמכיר בפחד שלו, מכיר בקיומו ולא מנסה להתעלם ממנו, אך לא נותן לו לשלוט. עם תורה, לימוד ואמונה האדם אינו מפחד.

עכשיו אני יודע: כי אין עוד מלבדו. מי שמאמין באמת - לא מפחד.