בתחילת הפרשה לומדים שה' ביקר את אברהם, וחז"ל דרשו מהפסוקים ששכינה נמצאת מעל ראשו של החולה. מה ההסבר בזה, ומדוע, אם כן, לא כל החולים מתרפאים?

"הגמרא אומרת במסכת שבת (דף יב ע"ב): "מנין שהשכינה סועדת את החולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי". וכן אמרו רבותינו הקדושים: "הנכנס לבקר את החולה לא יושב על גבי המיטה ולא על גבי הספסל אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה".

פירוש הדבר, שבאמת השכינה שורה על החולה דווקא באזור של הראש, כי באזור של הראש יש מציאות של הסתלקות המוחין. הרי האדם נחלה על ידי שנחלשים הצלמים שלו. לכן מסתלקים ממנו המוחין, שזה שמות הוויה. ואז הוא שורה בדין, כי במוחין שלו יש רק שמות אלוקים.

וזה בעצם החסד הגדול שעושה הקדוש ברוך הוא עם החולה. השכינה שורה מראשותיו של חולה, פירוש הדבר, כמו שנאמר: "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי". זה בעצם מחזק לו את המוחין, שיהיה לו כוח להתמודד עם החולי.

אמנם זה בבחינת אור המקיף, שעדיין האור לא נכנס, זה רק כלי, והכלי חלש עכשיו. הכלי בלי אור כביכול, לכן יש חולי. וזה "מראשותיו של חולה".

ועל זה אמרו רבותינו הקדושים, שבאמת לא מדויק הדבר שכולם לא מתרפאים. אדרבה, ההפך הוא הנכון, כולם מתרפאים. מחלה היא מלשון מחילה, רק הריפוי הוא נפשי.

אין הבטחה שבגלל שהשכינה שורה על החולה, שהוא יתרפא. יש הבטחה שהקדוש ברוך הוא סועד אותו, מחזק אותו, מלווה אותו.

אבל באמת, לאמיתה של תורה, ברמה הנפשית, ברמה הרוחנית, זה בבחינת מחילה. על זה נאמר שהייסורים הם כפרת עוונות. אם כן, בוודאי שנעשה תיקון גדול לנשמה, וכך צריך להסתכל על זה.

וגם אנחנו רואים הרבה אנשים שבעזרתו יתברך קמים מחולי. הם קמים בני אדם אחרים. אתה רואה משהו אחר, השקפה אחרת, הסתכלות על החיים בצורה אחרת, זה כתוצאה מהעובדה שהאורות המקיפים נכנסו לאחר שהאדם מבריא אל תוך המוחין.

וזה הזוהר הקדוש אומר, שלפעמים גוף שלא מצליח שהאור ישכון בו, מבטשין ליה (מייסרים אותו). "אשרי הגבר אשר תייסרנו י־ה ומתורתך תלמדנו". 'י־ה' זה אורות של אבא ואמא. שהייסורים מגיעים מהאבא והאמא.

"ומתורתך תלמדנו" - על ידי הייסורים של הכלי, כשיש חולשה לגוף, יש מקום שהאורות ייכנסו.

ובכל מקרה, אמרו רבותינו הקדושים בברכות (דף י): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים", וה' אב הרחמן ירפא כל חולי עמו ישראל".