מסופר על משפחה ברוכת ילדים, עשרה במספר, שהתגוררה ביישוב שבו לא היו הרבה משפחות שומרות תורה ומצוות. למרות זאת, שישה מבין ילדי המשפחה גדלו והפכו לתלמידי חכמים מופלגים.

וכך מספר תלמיד חכם המקורב למשפחה:

"באחד הימים הגעתי לנחם את האחים שישבו שבעה על אם המשפחה. במהלך הניחום שמעתי את האחים משוחחים ביניהם בהלכות אבלות. הם ציטטו פוסקים וספרי שו"ת בבהירות ובבקיאות מעוררת השתאות.

לא הצלחתי להתאפק ושאלתי את חברי: 'איך זכו ההורים שלכם לילדים כמותכם? מה היה הסוד של הבית שלכם?'

הוא חייך ואמר: 'כדי להבין, אני צריך לספר לך משהו שקרה לנו כשהיינו ילדים…

יום אחד הגננת הקבועה יצאה לחופשה, ובמקומה הגיעה גננת מחליפה. בערב שבת היא אמרה לילדים: "כשתגיעו הביתה, בזמן הדלקת הנרות, לכו לאמא, קרבו אליה, ולחשו לה באוזן כמה היא טובה וכמה אתם אוהבים אותה".

כל הילדים התלהבו מהרעיון, חוץ מילד אחד שאמר מיד: "אני לא אלחש לאמא שלי שום דבר באוזן".

הגננת שאלה אותו: "למה?" והוא ענה בתמימות: "כי לאמא שלי אין אוזניים".

הגננת נדהמה. איך ייתכן שלילד יש אמא בלי אוזניים?

היא ביררה עם העוזרת, ואז התבררה האמת:

כמובן שלאמא היו אוזניים. אלא שהילד מעולם לא ראה אותן. אימו הקפידה תמיד לכסות את ראשה ואת אוזניה, עד כדי כך שבעיני הילד פשוט לא היו לה אוזניים'.

והחבר סיים ואמר: 'אני הייתי הילד הזה, וזה הסוד של הבית שלנו. לא רק שמענו מההורים שלנו מה נכון. ראינו אותם חיים את מה שהם האמינו בו'".

שישה תלמידי חכמים מופלגים יצאו מאותו בית.

וזו בהחלט אחת המתנות הגדולות שהורה יכול לתת לילד שלו: לא רק לומר לו איך נכון לחיות ומה נכון לעשות - אלא להראות לו.

כי החינוך האמיתי מתחיל הרבה לפני שהילד מבין את המילים. הוא מתחיל במה שהוא רואה בבית.

את המילים שלנו הוא אולי ישכח, אבל את הדוגמה האישית שלנו - הוא יקח איתו לכל החיים.