באחת מערי הארץ היה נהג מונית אחד, שרוב ימיו עברו עליו על הכביש.
פקקים, צפירות, נהגים עצבניים. לא פלא שכל היום הוא היה צועק, מתעצבן ומוציא את תסכולו על כל מי שפוגש.
יום אחד עלה למונית שלו תלמיד חכם. במהלך הנסיעה אמר לו אותו תלמיד חכם משפט אחד קטן:
"דע לך, מי שמוותר, הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר גדול".
המשפט הזה נכנס כמו חץ לתוך ליבו הקשוח של אותו נהג מונית. התלמיד חכם ירד מהמונית, והנהג החליט:
"מהיום אני מוותר".
אחרי שהוריד אותו, הוא חיכה לנוסע הבא. עברו עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות, ארבעים דקות. סוף־סוף מישהו עומד בצד הדרך וצועק:
"מונית! מונית!".
אבל בדיוק אז, קפץ על הנוסע נהג מונית אחר שהגיע ממש באותו הרגע ולא המתין בכלל, ורצה לקחת את הנסיעה.
נהג המונית רתח ורצה להגיב בהתאם. ואז באותו הרגע נזכר במשפט של התלמיד חכם:
"דע לך, מי שמוותר - הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר גדול!".
הוא אמר לעצמו: טוב, זה הניסיון שלי, אני מוותר.
עברו עוד כמה דקות. ניגש אליו אדם אחר בלבוש מכובד ואמר:
"סליחה, אפשר מונית? אני צריך להגיע לצפת".
הנהג ענה: "בשמחה, אבל תדע שעלות הנסיעה היא אלף".
האיש אמר: "אין שום בעיה".
הנוסע האלמוני עלה למונית ותוך כדי הנסיעה סיפר לו שהוא עובד באו"ם, וכי הוא נמצא בימים אלו בארץ בשליחות.
כשהגיעו ליעד, הנוסע הוציא מעטפה ואמר: "יש כאן אלף".
הנהג פתח את המעטפה וגילה בתוכה אלף יורו. המום הגיע אל הדיין בשאלה, האם עליו לחפש את הנוסע ולהחזיר לו את הכסף.
השיב לו הדיין כי על פי השולחן ערוך, מאחר ומדובר בנוסע שאינו יהודי שטעה בתשלום, אינו חייב להחזיר וכי הוא זכה בכל הכסף.
נדהם הנהג ואמר לעצמו:
"וואו! אם הייתי לוקח את הנוסע הראשון, הייתי מקבל אולי מאה חמישים שקל והולך הביתה".
לפעמים אדם יכול לראות את השכר של הוויתור שלו מיד, תוך כדי דיבור או מעשה.
אבל האמת היא, שהשכר הגדול ביותר שהאדם מקבל כאשר הוא מוותר ובכלל עושה מעשה טוב - הוא עצם זה שזכה לעשות את המעשה הטוב.
