השחקן בצלאל בורוכוב בדמעות: "יש גן עדן, סבא נמצא שם"

בעולם שבו הזרקורים לעיתים מסנוורים את האמת הפשוטה, השחקן בצלאל בורוכוב מזמין אותנו לרגע של כנות חשופה. בראיון מרגש שבו הדמעות זולגות ללא עכבות, הוא פותח צוהר אל נבכי נשמתו וחושף כיצד דווקא מתוך השכול והכאב העמוק ביותר, הנצה בו אמונה יוקדת ששינתה את מסלול חייו.

הסיפור מתחיל בנקודת שבר כואבת במיוחד: פטירת סבו האהוב. עבור בצלאל, לא היה מדובר רק בקרוב משפחה, אלא בדמות שהיוותה עמוד תווך בחייו. השניים חלקו חדר אחד עד הגיעו של בצלאל לגיל עשרים, קשר נדיר ועמוק שיצר חיבור בל יינתק בין דורות. בורוכוב מתאר את סבו כ"אבא שני", אדם שהיה מקור לכוח ולנחמה. האובדן הפתאומי הכה בו בחוזקה והותיר אותו עם שאלות קיומיות נוקבות: לשם מה אנו באים לעולם? מה משמעות הסבל? והיכן נמצאים אלו שהלכו מאיתנו?

בורוכוב משחזר את הימים שלאחר הפטירה כתקופה של חיפוש קדחתני. באותם ימים הוא כבר החל לצעוד בנתיב האמנותי ונרשם ללימודי תיאטרון, אך משהו בתוכו נותר ריק. "ניסיתי להשלים עם המוות ולא הצלחתי", הוא מודה בקול חנוק. הוא החל לקבל על עצמו מצוות קטנות, כמו אמירת "אשר יצר" ושמירת שבת, אך באותו שלב הן נעשו ממקום סוציולוגי ופחות מתוך חיבור אמוני פנימי.

התפנית הגדולה הגיעה דרך דפי הספר "הוכחה לגן עדן" של ד"ר אלכסנדר אבן, נוירוכירורג המתאר חוויה של מוות קליני. הקריאה בספר הייתה עבור בצלאל כמים קרים על נפש עייפה. התיאורים של ה"סופר-מציאות" והעולם הבא הדהדו בתוכו בעוצמה. "בכל עמוד שקראתי, הדמעות פשוט ירדו", הוא מספר. שם, בין השורות, הוא מצא את התשובה שחיפש: יש עולם מעבר לזה הגלוי לעין, ויש כתובת ברורה שאליה הלך סבו.

ההכרה הזו, שיש בורא לעולם ויש המשכיות לנשמה, הביאה איתה רגיעה שמעולם לא חווה. בצלאל מתאר רגע של הארה שבו אמר לעצמו: "אוקיי, אני יהודי". מאותו רגע, האמונה הפכה מעניין תיאורטי למציאות חיה. הוא הגיע להוריו והכריז בביטחון: "יש בורא לעולם, יש גן עדן, וסבא נמצא שם. אני רגוע".

מכאן ואילך, התהליך הרוחני שלו תפס תאוצה. הוא הבין שחייו המקצועיים כשחקן אינם יכולים לבוא לפני הערכים והאמת שמצא. בורוכוב החליט לשים את המקצוע במקום השני ולתת את הבכורה לעבודת השם. הוא החל להעמיק בלימוד תורה, לקיים מצוות באהבה ולשמור על גבולות ההלכה, כולל שמירת נגיעה ושמירה קפדנית על קדושת השבת.

היום, כשהוא מביט לאחור, בצלאל בורוכוב לא רואה רק כאב, אלא יד מכוונת שהובילה אותו הביתה. האמונה היא עבורו העוגן שמחזיק אותו בכל סערה, והידיעה שסבו צופה בו מלמעלה, במקום שכולו טוב, היא הדלק שמניע אותו להמשיך ולצמוח כיהודי מאמין המחובר לשורשיו.