"המורה הצביע עלי מול כל הכיתה - 20 שנה אחר כך גיליתי משהו מצמרר"

בכיתה ז', בבית ספר מלא רעש, עמד מחנך אחד, אלעזר הלוי ז"ל. כשהיה נכנס לכיתה, השתרר שקט. הוא נשא לב אבהי, רך ואכפתי.

באחד הימים פנה אלינו בטון חם, דיבר על חשיבות הדרך הישרה, ואז אמר "על אף שזכיתי בארבע בנות, אילו היה לי בן, הייתי רוצה שיהיה כמו ארז". ואז הוא הצביע עליי אל מול כל הכיתה.

באותו רגע לא הבנתי את מלוא המשמעות, אך המילים נחקקו בי עמוק כתחושת אמון וערך עצמי שליוותה אותי שנים קדימה. זה היה המשפט הכי מכונן שאדם כלשהו השמיע כלפיי באותן שנות ילדות, והוא זה שהעמיד אותי על הרגליים.

באותה תקופה גדלתי בעיקר אצל סבתי. בכל בוקר היא הכינה לי סנדוויץ' ודאגה לכל מחסורי באהבה של אם. ביתה היה עבורי מקום של חום ויציבות.

לפני פטירתה ביקשה ממני: "אל תשכח את הנפטרים". הבטחתי לה שכל שם רשום אצלי, ובכל שנה אערוך אזכרה לקרובים. דבריה הותירו בי חותם של שייכות וקשר בל יינתק.

שנים לאחר מכן, אחרי השירות הצבאי, פגשתי חבר מהכיתה. כששאלתי על המורה אלעזר, סיפר לי בצער שהוא נפטר. הידיעה נגעה ללבי, אך נותרה כזיכרון רחוק.

כעבור כמה חודשים, ביום האזכרה של סבתי בבית העלמין "סגולה", מצאתי את עצמי מסתובב בין השבילים, ולפתע נעצרתי מול מצבה המנציחה את שמו של אותו מחנך.

נדהמתי לגלות כי הוא וסבתי נפטרו באותו תאריך בדיוק: י' בכסלו.

באותו רגע הרגשתי שאין זה מקרה, אלא השגחה פרטית גלויה. שתי הדמויות המשמעותיות ביותר בחיי, זו שגידלה אותי בגוף וזו שנטעה בי אמון בנשמה, חוברו יחדיו משמיים.

הרגשתי שמעגל של חסד נסגר: סבתי שדאגה לי כאם, והמחנך שראה בי בן ברוחו.

מאז, בכל אזכרה לסבתי, אני מזכיר גם את שמו של המחנך היקר שביטא בקול את אמונו הבלתי מסויג בי, ולומד משניות לעילוי נשמתו, כשאני מקפיד ללמוד את הפרקים המתחילים באותיות שמו ומתפלל לעילוי נשמתו הזכה והטהורה.

המילים שאמר בכיתה לפני עשרות שנים הפכו למציאות חיה. הוא ביקש בן כזה, ומשמיים ניתנה לי הזכות להשיב לו הכרת הטוב, לזכור אותו ולהיות עבורו כבן המכבד את זכרו.

מילה אחת שנאמרה בכנות ממשיכה להדהד, יוצרת חיבור ומולידה מעגל של אמונה והשגחה שנמשך עד היום.