בהחלט מותר לפנק, אבל צריך להבחין בין פינוק שממלא את הלב לבין פינוק שמחליש את האישיות.
פינוק בריא אומר לילד: ״אני שמח שאתה קיים ואני אוהב אותך״.
פינוק מזיק אומר לו: ״כולם חייבים לדאוג שתמיד תהיה מרוצה ושאף פעם לא תרגיש לא נעים״.
אפשר להכין לילד מאכל שהוא אוהב. זו אהבה.
אבל אם כמעט באופן קבוע מכינים מנה אחרת מפני שהוא מסרב לאכול, זו כבר כניעה. זה רע.
טוב לקנות ״סתם״ מתנה בלי סיבה, כדי לבטא את האהבה. נפלא.
אבל אם כל בכי מסתיים במתנה, אנו מלמדים אותו שבכי הוא כוח ושליטה.
אפשר לעזור לו כשהוא מתקשה.
אבל אם אנחנו עושים במקומו כל דבר שקשה לו, אנחנו גוזלים ממנו את ההזדמנות לגלות שהוא מסוגל!
הבעיה איננה כמה הילד מקבל, אלא מה הוא לומד מן הקבלה.
האם הוא לומד: ״אני אהוב״, או... ״מגיע לי הכול״?
האם הוא לומד להודות, או... לדרוש?
האם הוא מקבל כוח להתמודד, או... פטור מאחריות ומהתמודדות?
ילד זקוק גם לשפע וגם לגבול.
השפע מלמד אותו שהעולם יכול להיות טוב.
הגבול מלמד אותו שהעולם אינו סובב סביבו.
לכן, לפנק את הילד בחיבוק, בנוכחות, במילה טובה, בהקשבה ובהפתעות קטנות, זה נפלא!
אבל אל תפנקו אותו בוויתור קבוע על אחריות, מאמץ והתחשבות.
לכן, פינוק אינו נוגד חינוך. פינוק שאינו נכון נוגד חינוך. פינוק שהופך לביטול ההתמודדות הוא הפינוק הרע.
יש מקום לפינוק, אבל לא מתוך אשמה, פחד או ניסיון לפצות על חוסר נוכחות.
פינוק בריא אומר: ״אני כאן בשבילך״. פינוק מזיק אומר: ״אני אעשה הכול במקומך״.
מי שחוסך מהילד כל תסכול היום, מכין לו תסכול גדול יותר מחר, כי הוא לא מאפשר לילד ללמוד לפתח מסוגלות ויכולת התמודדות עם חיים מורכבים.
הורה טוב אינו מסלק כל אבן מדרכו של הילד. הוא מלמד אותו כיצד לעבור מעליה.
כשאנחנו פותרים לילד כל בעיה, אנחנו גוזלים ממנו את ההזדמנות לגלות שהוא מסוגל.
לכן, פינוק רע מרגיע את הילד לרגע ומחליש אותו לשנים.
לתת לילד הכול זו לפעמים הדרך הקלה של ההורה, והדרך הקשה של הילד.
