יהדות

למה אנשים טובים נשברים, ומה התורה מגלה על זה?

סיפור הסנה הבוער, דברי הזוהר והאור החיים חושפים למה אנשים ערכיים קורסים מבפנים, ואיך הצבת גבול וחמלה עצמית מחזירות יציבות וכוחות חדשים

הרב אייל אונגר
הוספת תגובה
אא
הרב אייל אונגר: למה אנשים טובים נשברים, ומה התורה מגלה על זה?

יש רגעים בתורה שמבקשים מאיתנו לעצור ולהתבונן, לא רק במה שנאמר אלא גם בסדר שבו הדברים נאמרים. אחד מהרגעים הללו מופיע כבר בתחילת שליחותו של משה רבינו, מול הסנה הבוער. לפני כל דיבור על קדושה, לפני כל התעלות, הקב״ה עוצר אותו ואומר לו לא להתקרב. רק לאחר מכן מגיע הציווי להסיר את הנעליים. לכאורה, אם המקום קדוש, היה מתבקש להתחיל דווקא שם. אבל הסדר הזה מלמד משהו עמוק על הדרך שבה אדם נבנה מבפנים.

האור החיים הקדוש שואל את השאלה הזו בדיוק, ומתוך כך פותח לנו שער להבנת עבודת השם כולה. קדושה אינה מתחילה במעשים גדולים אלא בהצבת גבול. קודם צריך לדעת מאיפה לא נכנסים. רק אחרי שיש ריחוק מן המקום המסוכן, אפשר להתחיל בעשייה נכונה. זהו היסוד של סור מרע לפני עשה טוב, לא כסיסמה אלא כדרך חיים.

הזוהר הקדוש מרחיב ומראה שהסדר הזה מלווה את כל מבנה המצוות. מצוות לא תעשה קודמות למצוות עשה, משום שהעולם שלנו עדיין נושא את הצלקת של חטא עץ הדעת. מאז אותו חטא, הטוב והרע כבר אינם מופרדים בצורה ברורה. הרע יודע להתחפש, לדבר בשפה יפה, להציג את עצמו כערך, כעקרון, כעמדה מוסרית.

וכך קורה לא פעם שאדם משוכנע שהוא פועל מתוך אמת, בעוד שבפנים פועלים כעס, פחד או צורך להרגיש צודק. הערכים שהוא מחזיק בהם אינם תמיד תוצאה של תיקון פנימי, אלא לעיתים חומה שמגנה עליו מלהתבונן בעצמו. נוקשות מקבלת שם של אמת, חוסר רגישות נקרא עקרון, והמצפון נדחק הצידה בשם הצדק.

ככל שאדם מתקשה לפגוש את החולשות שלו, כך העמדות שלו נעשות חדות יותר. הוא עסוק בשאלה האם הוא צודק, ופחות בשאלה האם הוא פוגע. הצדק, כשהוא מנותק מחמלה, מאבד את האנושיות שבו. אדם מתוקן באמת אינו מי שאין בו רע, אלא מי שמכיר בו ומוכן להציב לו גבול בענווה.

הבעיה מתחילה כאשר הערכים מחליפים את העבודה הפנימית. הם נועדו להדריך את האדם, לא להסתיר ממנו את האמת. ברגע שהם משמשים כמסווה, הם חדלים להיות אור והופכים לכלי שמגן על הדימוי העצמי. זהו העומק של חטא עץ הדעת, שבו הרע עטה לבוש של טוב.

אבל התורה מלמדת שגם לסדר הזה יש יוצאים מן הכלל. יש מצבים שבהם אדם אינו מסוגל להתחיל מסור מרע. כך היה עם עם ישראל במצרים, כשהיו שקועים בשפל רוחני עמוק. הקדוש ברוך הוא לא דרש מהם תחילה תיקון מידות. הוא נתן להם קודם מצוות עשה, קורבן פסח וברית מילה, ורק אחר כך הגיע תהליך הזיכוך בספירת העומר.

יש זמנים שבהם אדם נמצא במקום של שבר וייאוש. הוא מרגיש שאין לו ערך, ואין לו כוחות להתמודד עם האמת על עצמו. במצבים כאלה, דווקא עשייה טובה מעניקה נשימה. היא בונה תחושת שייכות ותקווה, ורק מתוכה אפשר אחר כך להתחיל עבודה אמיתית של התרחקות מן הרע. כך נוצר תיקון שאינו חיצוני, אלא כזה שצומח לאט ובכנות, מתוך לב נקי ורצון אמיתי להשתנות.

להמשך קריאה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו
שידור חי