הרגע שבו הרב עובדיה יוסף ויתר על הכול וחזר לארץ ישראל

כבר דיברתי על זה בעבר באחד הטורים בקצרה, אבל הפעם אני רוצה לעצור על הסיפור הזה קצת יותר לעומק. מדובר בירידה של סבא שלי, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, למצרים.

בדיוק כמו בפרשה שקראנו בשבוע שעבר, פרשת ויגש, שם מסופר על יעקב אבינו שלקח את כל משפחתו למצרים, סבא נאלץ להעתיק את חייו וכל מפעלו מצרימה. והסיפור מאחורי זה, מלווה אותי עד היום.

סבא וסבתא היו זוג צעיר עם ילדים קטנים כשנפלה ההחלטה לעבור לארץ ערבית עוינת, ששנה אחר כך תפנה את נשקה נגד עם ישראל.

מטבע הדברים, זו לא הייתה החלטה פשוטה. לקח הרבה זמן לשכנע אותו, אבל בסופו של דבר סבא הסכים, בעיקר כי זה אמור היה לעזור משמעותית בפרנסה.

זה לא היה פשוט, אבל סבתא שלי הלכה איתו, עוד עדות לכך שהיא תמיד עמדה לצידו, באש ובמים, בעוני ובעושר. היא תמיד סייעה ותמכה מאחורי הקלעים, ולא פעם אף שילמה על כך מחיר אישי.

אבל מה שתמיד תפס אותי, יותר מהכול, היה הרגע שבו סבא החליט לחזור:

בבית החולים היהודי בקהיר, סבא ראה שמאכילים את החולים נבלות וטריפות. הוא ניסה לפעול נגד המצב, אבל ברגע שהבין שאין בכוחו, הוא החליט לוותר על כל התנאים הטובים להם זכה, על המשרה הרמה והמשכורת המכובדת, ולחזור לארץ ישראל בלי היסוס.

בדור שלנו, שבו כמעט הכול נמכר בעד כסף, ההחלטה של סבא להחזיר את עצמו לארץ ישראל מזכירה לי כמה חשוב לדעת לעמוד על עקרונות, גם כשזה קשה.

הסיפור של סבא וסבתא מזכיר לי תמיד איך אומץ ועמידה על עקרונות אינם רק רגעים ספציפיים, אלא הדברים שבונים חיים של משמעות אמיתית.

דרך התורה וההלכה, שכל כולה אמת, הייתה תמיד דרכו של סבא עליו השלום.

הלוואי שנזכה גם אנחנו להמשיך וללכת בדרכו.