כשהלב פצוע - השכל לא עוזר: למה עידוד והסברים רק מעצימים את הכאב

איך לעזור לבעל רודף שלמות, שמרגיש נחיתות, נוטה לכעס ולהאשמות?
ניסיונות לעודד, להראות את הטוב - דווקא מעוררים מאבקי כוחות. אז מה אפשר לעשות?

צריך להבין: מי שמרגיש נחיתות, אשמה ותסכול - הוא לא "אדם רע", אלא אדם פצוע. הרגשות הקשים אינם הבעיה, אלא התוצאה.
כאשר הוא מרגיש קטן - הוא חושב שמנסים להקטין אותו, גם אם מדברים איתו בטוב ועניינית. זו לא בחירה מודעת. זו תגובה הישרדותית, אימפולסיבית, שנובעת מהכאב הפנימי.
כאשר האישה באה ממקום חיובי, מנסה לעזור ולדון לכף זכות - היא פועלת בהיגיון של אנשים רגילים. אבל בעולם הפנימי של אדם פצוע - הדברים נשמעים אחרת.

כאשר אומרים לו "העולם טוב", הוא לא שומע תקווה - הוא שומע הכחשה. הוא מרגיש שמתכחשים לכאב שלו, מתעלמים מהבעיות, כאילו אמרו לו שהוא מגזים. וזה - רק מגביר את ההתבצרות, ההתנגדות, והקושי.
אי אפשר להוציא אדם מתחושת נחיתות על ידי הסברים, או דרך דיבור על "הטוב שבחיים". למה? כי הכאב חזק מההיגיון.
מה שהוא באמת צריך - זה מרחב.

מרחב, כלומר: מקום שבו לא מתקנים אותו, לא משפרים אותו, לא "מלמדים אותו לחשוב נכון". אלא מקום שיאמר לו, במסרים פשוטים: "זה נשמע קשה", "אני מבינה שזה פוגע"...

דווקא אמירות כאלה - שמכירות ברגש ובקיום - עושות שינוי הרבה יותר עמוק מאלף שיעורים על הטוב שהקב"ה נתן בעולם.
יש אנשים שאומרים על עצמם: "אני רגיש"... אבל חשוב להבין: לפעמים, רגישות־יתר - זו לא מתנה. זו התמודדות.

אדם שמרגיש הכול חזק מדי - מהר מאוד שגרת החיים שלו נפגעת. רעש חזק מדי, מילה חדה מדי - והוא מתערער.
ואם הוא גם רודף שלמות - הוא מרגיש שהוא חייב להיות טוב, כל הזמן. אבל עמוק בפנים - הוא לא בטוח שהוא באמת כזה.

המתח הפנימי הזה מוליד תסכול, ומשם - כעס.
לכן, חשוב שהאישה תדע: היא לא יכולה לרפא את הפצע עם שכל ישר. לפעמים, לנסות לרפא אדם סובל בעזרת היגיון - רק מעמיק את הכאב.
דווקא כשהאישה מפסיקה לנסות "להציל" אותו - הוא יוכל, לאט לאט, להתחיל להציל את עצמו.

שינוי עמוק - לא מתחיל בראיית הטוב. הוא מתחיל ברגע שבו האדם מרגיש שיש לו ערך, גם בלי להשתנות.