סוף למסע: סגן הדר גולדין מובא לקבר ישראל

בבוקר של דמעות, זיכרון וכבוד, מובא היום (שלישי) למנוחות סגן הדר גולדין ז"ל, שנפל בקרב רפיח במהלך מבצע "צוק איתן" והוחזק בידיי חמאס במשך 4,118 ימים. יותר מ־11 שנים לאחר שנחטף מגופת שדה הקרב ונחשב כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע - שב הלוחם לקבר ישראל, ברוך דין האמת.

מסע ההלוויה נפתח בשעה 08:30 ממחנה שורה שבמרכז הארץ, ומשם עבר דרך צירי תנועה מרכזיים בדרכו לבית העלמין הצבאי בכפר סבא, שם נערך הטקס המרכזי בשעה 10:00. המוני מלווים ליוו את השיירה לאורך הדרך, ובעיקר בשדרות תל חי בעיר שבה גדל הדר.

סגן הדר גולדין שירת כמפקד צוות בסיירת גבעתי, ולחם באזור רפיח תחת פיקודו של רס"ן בניה שראל ז"ל. ביום שישי, 1 באוגוסט 2014, נכנסה לתוקף הפסקת אש הומניטרית שנועדה להימשך 72 שעות - אך הופרה תוך דקות בודדות.

בשעה 09:05 בבוקר, מחבלים יצאו ממנהרת טרור והסתערו על הכוח. שראל, סמ"ר ליאל גדעוני והדר גולדין נהרגו באירוע. את גופתו של הדר חטפו המחבלים דרך המנהרה - והוא הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. צה"ל הפעיל מיד את "נוהל חניבעל", ונורתה אש כבדה במרחב כדי למנוע את הבריחה.

קצין הסיירת סא"ל (מיל') איתן פונד, שהיה אז מפקד פלוגה בגבעתי, נכנס בעצמו למנהרה, ואיתר את הממצאים שהובילו לקביעת מותו של הדר.

מאז אותו יום, משפחת גולדין - הוריו, שמחה ולאה, אחיו התאום צור ואחיו הבכורים מנחם ואיילת - הובילו מאבק עיקש להשבת בנם. הם סבבו את העולם, נאמו באו"ם, נפגשו עם מנהיגים וראשי מוסדות - אך דרשו דבר אחד: שמדינת ישראל לא תפקיר לוחם שנשלח בשמה.

ביום ראשון, לאחר הודעת צה"ל על זיהויו והשבת גופתו, התייצבו ההורים מול המצלמות ונשאו דברים מצמררים. "הבאנו את הדר לקבר ישראל. צה"ל עשה את זה - לא אף אחד אחר", אמר האב, פרופ' שמחה גולדין. "לוחמים לחמו כדי להשיב לוחמים. זו מהות צה"ל - לא מוותרים על ערכים".

האם, ד"ר לאה גולדין, הוסיפה: "עמדנו פה לפני 11 שנים וזעקנו - אסור לעזוב את עזה בלי להשיב את הדר. זה היה מובן מאליו. היום, סוף סוף, זה קורה. בזכות צה"ל וכוחות הביטחון - בלי משחקים, בלי בלבולים".

סגן הדר גולדין ז"ל, בן 23 בנופלו, היה מאורס לבחירת לבו עדנה סרוסי. הוא נולד בכפר סבא, למד במוסדות החינוך של בני עקיבא, היה תלמיד מצטיין במכינת "בני דוד" בעלי - והתגייס לסיירת גבעתי, שם שירת כלוחם ומפקד מוערך.

היום, לאחר יותר מעשור של כאב לאומי, מחזירה החברה הישראלית את החוב - ומלווה אותו בדרכו האחרונה, כפי שהייתה צריכה ללוות אותו אז.