חיים ישראל משתף עם ערוץ 2000 את מה שריסק אותו ושינה את כל מה שחשב על מוזיקה

לפעמים רגע קטן מחוץ לאור הזרקורים מצליח ללוות אותי שנים ארוכות.
אני זוכר הופעה אחת בארץ, שניגש אליי בסיומה יהודי עם עיניים רטובות מדמעות. הוא לחץ את היד שלי ואמר:
"אתה לא מבין כמה השירים שלך החזיקו אותי ברגעים הכי קשים שלי".

עד אותו רגע ידעתי שהשירים מרגשים, משמחים, אולי אפילו מנחמים.
אבל כאן עמד מולי אדם שסיפר לי שהמילים שאני שר נתנו לו כוח להמשיך.
לא הייתי צריך ממנו עוד הסברים. המבט בעיניים שלו אמר הכול.

מאז אותו מפגש, בכל פעם שאני נכנס לאולפן או עולה על במה,
אני נזכר באותו יהודי.
אני מבין ומפנים שהשירה היא לא רק "יצירה אמנותית" או "בידור",
אלא היא ממש שליחות.
כשאני יושב לבחור מילה או מנגינה, אני יודע שיום אחד מישהו ישמע אותן וימצא בהן את עצמו.

במהלך השנים היו לי עוד המון מפגשים מרגשים, כל פעם בצבעים אחרים.
פעם היה זה ילד קטן שביקש שאשיר איתו שורה מ"השיר שהוא הכי אוהב בעולם",
בפעם אחרת הייתה זה זוג הורים עם שני ילדיהם הקטנים שסיפרו לי שהמוזיקה שלי מלווה אותם בכל שבת.
לפעמים סתם ניגשים אנשים כדי לומר שהשירים שלי מלווים אותם בתקופות מסוימות בחיים,
ומכניסים בהם קצת שמחה, תקווה ואמונה.

כל סיפור כזה מחזק בי את ההבנה עד כמה למוזיקה יש כוח עצום.
אני מודה לקב"ה על הזכות שניתנה לי להיות צינור,
להביא שמחה, תקווה ונחמה.
ובעיקר, על האנשים שאני פוגש בדרך.
כי בסוף, השירים אולי מתחילים אצלי,
אבל הם ממשיכים לחיות בלב של כל מי ששומע אותם.