יוחאי מיהר לראיון עבודה בחברה גדולה ומבוקשת. הוא ידע שאסור לו לאחר, ואפילו הזהירו אותו מראש: ״אם תאחר - לא נכניס אותך בכלל". 

בדרך לריאיון הוא הבחין באדם מבוגר שישב על הרצפה וציפה לעזרה. כולם עברו לידו מבלי לשים אליו לב, או גרוע מכך - מבלי שיהיה אכפת להם, אבל יוחאי לא הצליח להתעלם. הוא עצר, רכן לעברו, התעניין בו, והבין שהוא זקוק לטיפול רפואי מהיר. ״אל תדאג", הרגיע אותו, "הזמנתי אמבולנס ואני אשאר איתך כאן עד שהוא יגיע".

לריאיון הוא הגיע באיחור של 40 דקות. כצפוי, לא הכניסו אותו. 

יוחאי יצא משם שבור. הוא היה חייב את העבודה הזו. מה לא עשה כדי להתקבל לריאיון…

יומיים עברו. מיודענו ישב בביתו עטוף בדכדוך ומכורבל ברחמים עצמיים. לצלצול הטלפון שקטע את מחשבותיו המבולבלות, ענה בחוסר חשק.

״שלום, מדברים מלשכת המנכ״ל של חברת… אנחנו מבקשים שתגיע אלינו היום". 

כשהוא עמד בכניסה לחדר המנכ"ל האגדי של החברה המפורסמת, הוא קפא…

המנכ״ל שהתרווח מולו על כסא מנהלים מפואר היה לא אחר מאשר אותו מבוגר שמצא לפני יומיים זרוק וחסר אונים על המדרכה ברחוב.

"באותו יום הייתי זקוק לעזרה", פתח המנכ"ל תוך שהוא מורה לו באצבעו לשבת. "כולם עברו לידי אבל אתה היית היחיד שעצר, למרות שידעת שזה עלול לעלות לך ביוקר. ידעת שאתה עלול להפסיד את העבודה, ובכל זאת בחרת לעזור לי".

המנכ"ל מזג ליוחאי כוס מים כדי להשיב את נפשו הסוערת, והמשיך בחיוך: "לא קראתי לך לכאן עבור המשרה המקורית שרצית כאיש מכירות, אלא כדי להציע לך משרה כעוזר מנכ"ל. העוזר האישי שלי". 

***

אף פעם לא נדע איזו ברכה מסתתרת מאחורי המעשה הטוב שעשינו.

כי לפעמים, עוצמת ההדף של הדלת שנטרקה בפנינו - גרמה לפתיחתה של דלת אחרת. גדולה יותר. שווה הרבה יותר.