לא דיבר מילה בבית הכנסת - וזכה לישועה שלא מן העולם הזה

באחד מבתי הכנסת בפתח תקווה, התפלל מרדכי, נהג מונית במקצועו, שהקפיד להגיע לשלוש תפילות מדי יום ביומו.

בכל פעם שמישהו פנה אליו בשאלה או בדברים, היה מחייך בנועם ומסמן באצבעו. בתחילה סברתי שמדובר באדם שסובל מלקות כלשהי, אך לאחר מכן התברר לי שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר.

כשהסתיימה התפילה ונפגשנו בחוץ, פנה אליי מרדכי ואמר: "כבוד הרב, קיבלתי על עצמי קבלה לא לדבר בבית הכנסת כלל. מרגע שרגליי דורכות על מפתן בית הכנסת ועד לרגע שאני יוצא - אני לא מדבר עם שום אדם ובשום נסיבות".

מקורה של קבלה זו בדברי ה"שולחן ערוך", האוסר להתנהג בקלות ראש בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וכולל בכך שיחות חולין ודברים בטלים. וכבר הזהיר הזוהר הקדוש: "מי שמדבר בבית הכנסת בדברי חול - אוי לו, שאין לו חלק באלוקי ישראל". 

מרדכי ורעייתו נישאו לפני שנים רבות. ברוך ה', הם זכו לשני בנים ובת, אך כבר עשור שהם מצפים בכיליון עיניים לפרי בטן נוסף. תקוותם הלכה ונמוגה עם השנים. הם ניסו הכול - רופאים, סגולות, תפילות, אך ללא הועיל.

"נראה שהגיע הזמן לפנות לכוחו של צדיק", הציעה רעייתו באחד הימים. בני הזוג החליטו לנסוע למירון, לקברו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, לשפוך את ליבם ולבקש את ישועת ה'.

במירון עמד מרדכי בדמעות וקרא בקול רועד: "ריבונו של עולם, בזכות הקבלה שקיבלתי על עצמי שלא לדבר מילה אחת בבית הכנסת - קבלה שאני שומר עליה בקפדנות - אנא, פקוד אותנו בישועה. בזכות רבי שמעון בר יוחאי, תן לנו בן זכר עוד השנה".

לא חלפה שנה, ובליל שבת קודש, בשעה טובה ומוצלחת, נולד להם בן זכר, בריא ושלם. "יוחאי" - כך קראו לו, על שם אבי התנא הקדוש שבזכותו זכו לישועה.

גם היום, שנים אחרי כן, ממשיך מרדכי בקבלתו. בעיניו ניכרת האמונה התמימה והשמחה הפנימית. "הקבלה הזו היא מתנה עבורי", הוא אומר בחיוך, "היא מזכירה לי בכל יום מחדש את החסד שעשה ה' עמנו, ואת הזכות הגדולה להיות בבית ה'".

אשריכם ישראל, המתקדשים בקדושת בית הכנסת, ואשרי חלקם של השומרים על קדושתו בגופם ובפיהם.