הכאוס שמתחת לשיש: למה מגירת החד"פ שלנו נראית כמו אזור אסון?

אם אתם שואלים את עצמכם מה החלק הכי כאוטי בבית – לא מדובר על החדר של הילד המתבגר, לא על תא הכפפות באוטו ואפילו לא על סל הכביסה. התשובה, כך נדמה, מסתתרת כמה סנטימטרים מתחת לשיש: מגירת החד"פ.

היא מתחילה הכי תמים שיש – כמה צלחות חד-פעמיות לאורחים, חבילה של כוסות פלסטיק שקופות, אולי סכין-מזלג לכל מקרה חירום. אבל בתוך שבועות ספורים, משהו משתבש. פתאום מתגלגלים שם גם קשיות צבעוניות מיום הולדת שהילד שכח, כף הגשה חד-פעמית שאין לה אחיות, מפיות חגיגיות בצבעים לא קשורים, ולפעמים אפילו נר חנוכה בודד. וזה עוד במקרה הטוב.

המגירה הזו לא מייצגת בלגן לשם בלגן – היא מייצגת את הרצון שלנו להיות מוכנים, מסבירנים, מארחים טובים. אבל כמו שקורה לא פעם, הכוונות הטובות מתנגשות עם המציאות. אנחנו ממהרים לדחוף פנימה עוד חבילה, עוד כפית, אומרים לעצמנו "נסדר את זה אחר כך", ובפועל? כל פתיחת מגירה נשמעת כמו רעידת אדמה קטנה של פלסטיק מתנגש.

ויש גם את הצד הפסיכולוגי: מגירת החד"פ הפכה בעשור האחרון למין אזור אפור – בין סדר לכאוס, בין צורך אמיתי ל"סתם שיהיה". אנחנו אוספים בה פריטים שאין להם כתובת אחרת, אבל גם לא מצליחים לזרוק – כי אולי נצטרך, אולי נשתמש, אולי פתאום תגיע אורחת צמחונית שזקוקה לסכו"ם אישי...

אז מה עושים עם המגירה הזו?

למרבה השמחה, יש פתרונות – פשוטים, פרקטיים ויפים:

• הפרדה לפי קטגוריות: כמו במכולת. קופסה לצלחות, קופסה לסכו"ם, קופסה לכוסות. השקעה של שעה אחת – ושקט לחצי שנה.

• מדבקות קטנות: כן, כאלה של "סכו"ם", "כוסות", "מסיבות". נשמע ילדותי? אולי. אבל עובד כמו קסם.

• אל תדחפו חבילות פתוחות: כל חבילה שנפתחת – לרוקן למיכל, קופסה או סלסלה. אין דבר שמבולגן מגביעי פלסטיק חצי משומשים.

• גבול לכמות: תחליטו מראש – 30 כוסות, 20 מזלגות. כל מה שמעבר? לתרום, למחזר, או – כן, להעיף.

מגירת החד"פ, כמו מגירת הגרביים או מדף התבלינים, היא לא רק פונקציונלית – היא משקפת את האופן שבו אנחנו מנהלים את החיים שלנו. להחזיר לה את הסדר, זה לא רק נעים לעין – זה סוג של שליטה מחודשת בכאוס הקטן של היומיום.

אז בפעם הבאה שאתם פותחים את המגירה הזו ומרגישים שהיא עומדת להתפוצץ – אולי זה סימן טוב. סימן שאתם חיים, מארחים, משתדלים. ורק צריך קצת סדר, כדי שגם המגירה – ואיתו הראש – ינשום לרווחה.