"הקהילה בגטו? אני בגטו": עמוד ההלכה "דבר אברהם" שנפטר מכאב על עמו

לפני המוות הפיזי, בא השבר הרוחני. תחושת החידלון, ההתמודדות מול עוול שאין לו שם. הרב אברהם דוב כהנא שפירא, רבה של קובנה ומחבר הספר "דבר אברהם", לא נרצח בירייה. לא נשלח לקרמטוריום. הוא מת, כפי שכתב בנו - "משברון לב". כי לא עמד עוד לראות בצער עמו. כי לא יכול היה לשאת עוד את האכזריות, את ההשפלה, את השבר.

הרב כהנא שפירא נולד בליטא בשנת תרל"א, דור רביעי לרבנים מגדולי הדור. תלמיד ישיבת וולוז'ין, חתנו של ה"גדול ממינסק", מתלמידי הגר"ח מוולוז'ין - היה ידוע כעילוי עצום כבר בנערותו. בגיל 26 התמנה לרב בעיירה סמולוביץ', ובגיל 43 - לרב העיר קובנה, מהמרכזים החשובים של יהדות ליטא.

הוא היה מורה הוראה לכל ליטא, ראש אגודת הרבנים, חבר במשלים עם אנשי ציונות וחובבי ציון, שותף למסעות גיוס תרומות יחד עם הרב קוק - ובעיקר, פוסק הדור. ספרו "שו"ת דבר אברהם" נחשב עד היום לאחד מספרי ההלכה העמוקים והמדויקים ביותר שנכתבו במאה העשרים.

כשהחלה המלחמה, שהה בשווייץ לצורך החלמה. בנו, שגר בניו יורק, התחנן שיישאר. אבל הרב חזר - כי לא יכול היה להפקיר את עמו. "אם הקהילה שלי בגטו - אני בגטו".

בגטו סירב להתגלח או לקצץ בזקנו - גם כשכולם נכנעו ללחץ ולצורך. הוא נשא בגאון את עדותו של יהודי שומר מסורת, גם בתוך התופת. למרות מחלתו, המשיך להשיב שאלות הלכתיות, לעודד את הלבבות, ולהיות נר לאלפים.

בכ"ב באדר א' תש"ג, נפטר. לא ממחלה בלבד - אלא ממראה עיניו. "הרועה הנאמן לצאן מרעיתו, לא יכול היה לראות בעוני קהילתו ובהתעללות הצר הצורר בבני עמו, ונשבר לבבו".

למרות הסכנה האדירה - יצאו רבים מהגטו ללוותו בדרכו האחרונה. הם לא יכלו לשאת את המחשבה שענק כזה יובא לקבורה בלי כבוד הראוי. גבורת הרוח, גם בלוויה - הייתה ביטוי אחרון לעוצמת האיש.

אשתו רחל, בנו הד"ר חיים נחמן, כלתו רעיה ונכדו איתמר - נרצחו כולם בגטו קובנה חודשים ספורים לאחר מכן. הדור המשיך לדמם.

הוא חיבר גם דרשות, הרצאות על טהרת המשפחה, ומאמרים שנמשכים עד היום בלימוד הישיבות. בנו ירוחם, שהיגר לארה"ב, הוציא את ספרו לאור לאחר מותו. פועלו ממשיך עד היום גם דרך צאצאיו - אנשי מדע, רבנים, מחנכים.