בתוך הריק של הודו - התגלה האור: כך התעוררה הנשמה היהודית

זה קרה בחג השני של פסח.
פושקר הלוהטת בערה תחת השמש - 42 מעלות בצל. הרחובות שוממים, איש אינו נראה. אבל בבית חב"ד - נשמה יהודית חיפשה נשמה אבודה.

אחד הבחורים יצא החוצה, אולי בכל זאת יפגוש איזה יהודי תועה שנשאר מאחור. פתאום - דמות מופיעה מרחוק. "אתה יהודי?" שאל. "יעס," ענה האיש בגמגום אמריקאי.

קוראים לו ג'עף. בעצם - אפרים. חמישים ומשהו. יהודי אמריקאי שחי כבר שנים ארוכות באיזו עיירה נידחת ביפן. יהודי יחיד בסביבה כולה - בין גויים יפנים. גם אשתו איננה יהודייה. אף פעם לא היה בבית חב"ד. אפילו לא יודע מה זה בדיוק.
המרחק לבית חב"ד הקרוב - חמש שעות נסיעה. הוא לא שומר כלום. לא הניח תפילין בבר מצווה. וגם הבר מצווה עצמה - נערכה בסגנון רפורמי. אבל סעודת אחרון של פסח - סעודת משיח - זה כבר משהו אחר. לא מוותרים. מזמינים אותו פנימה. אולי בשלב הראשון רק המזגן מצליח לשכנע, אבל במהרה - הלב נפתח. אפרים יושב. ועוד איך יושב. ארבע כוסות לחיים. התוועדות אמיתית. בשלב הזה, המחשבות מתחילות לרוץ.

מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאפרים ישב בבית כנסת? בבית חב"ד? אם לא עכשיו - אימתי.
אז דיברו. דיברו אמת. ישר ללב. מה זה יהודי. מה זו מצווה. מהי נשמה. בלי קישוטים. בלי הנחות. כל האמת - מכל הלב.
ואפרים? התרגש מאוד. מאוד.

אחרי ניגון, קצת ריקודים, לב שמתרחב - נזרק משפט ברור: "מחר בבוקר, אתה מגיע להניח תפילין - 9:00." והוא? הסכים מיד. בלי התחמקויות.
ואז - הצעה נוספת, פשוטה אבל חזקה: להגיד "שמע ישראל" בכל בוקר ובכל ערב. והוא שוב הסכים.

למחרת בבוקר, בדיוק בשעה תשע - אפרים הופיע. הנחת תפילין ראשונה בחיים. כמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש - בסעודת משיח מאירה נשמה של גאולה. וכאן, אי שם בפושקר הלוהטת - באמצע הודו, עם יהודי בודד מיפן - ההארה הזו הורגשה היטב. "משיח יקבץ נדחי ישראל - האובדים מארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים - והשתחוו לה' בהר הקודש."