פורת יוסף: מבית חולים בירושלים לישיבה שהצמיחה גדולי עולם

לפעמים סיפורו של מוסד גדול מתחיל דווקא בתוכנית שלא יצאה לפועל.

כך מתחיל גם סיפורה של ישיבת פורת יוסף.

כדי להגיע אל ראשית הסיפור צריך להתרחק מהבניין המוכר ברובע היהודי, לחזור יותר ממאה ועשרים שנה לאחור - ולעבור מירושלים לבגדד ולכלכותה שבהודו.

שם אנחנו פוגשים את רבי יוסף אברהם שלום.

רבי יוסף אברהם שלום נולד בבגדד בשנת תקצ"ג (1833), ובהמשך השתקע בכלכותה שבהודו והפך לסוחר אמיד מאוד. למרות המרחק הגאוגרפי, הקשר שלו עם יהדות בבל ועם חכמיה נשמר.

בסביבות שנת תר"ס (1900) ביקש הנדיב להקדיש מכספו למפעל גדול למען יהודי ירושלים.

הרעיון שעמד בתחילה על הפרק היה מובן מאוד: בית חולים.

ירושלים של אותם ימים הייתה עיר ענייה. תנאי החיים היו קשים, שירותי הרפואה מוגבלים והיישוב היהודי נזקק למוסדות חסד ורפואה. מה יכול להיות ראוי יותר לנדיב בעל אמצעים מאשר להקים בית חולים שיטפל בחולים?

לפני שקיבל החלטה פנה רבי יוסף אברהם שלום אל אחד מגדולי חכמי בגדד - מרן רבי יוסף חיים, ה"בן איש חי".

והתשובה שקיבל שינתה את התוכנית.

הבן איש חי יעץ לו שבמקום להקים עוד בית חולים, יקים בית תורה. הרעיון שיוחס לדבריו היה פשוט ועוצמתי: בית החולים מטפל בחולים לאחר שחלו; זכות התורה יכולה להגן על ישראל מלכתחילה.

כך, תוכנית שנועדה להקים בית לרפואת הגוף הפכה לתוכנית להקים בית לתורה.

אבל גם כאן הסיפור עדיין לא נגמר.

מסופר כי בהתחלה הנדיב חשב גם על הקמת ישיבה בבגדד.

הבן איש חי כיוון אותו דווקא לארץ ישראל.

נאמר לו כי עתידה יהדות בבל לעזוב את מקומה, ולכן אין להקים את המפעל הגדול דווקא שם. את בית התורה צריך לבנות בירושלים.

ובירושלים - לא בכל מקום.

החזון היה למצוא שטח קרוב ככל האפשר למקום המקדש.

הבן איש חי עצמו כתב על המעלה המיוחדת של בתי כנסת ובתי מדרש שבתוך חומות ירושלים ועל מעלת הקרבה למקום המקדש. לפי המסורת על הקמת פורת יוסף, זו הייתה הסיבה לחיפוש אחר מקום סמוך ככל האפשר לכותל המערבי.

התוכנית הלכה והתגבשה: להקים בית מדרש גדול שבו ילמדו תורה, ולצדו מסגרת ללימוד הקבלה ותורת הנסתר.

לפחות עשרה תלמידי חכמים היו אמורים לעסוק שם בתורת הקבלה. המטרה לא הייתה רק להקים עוד מוסד לימוד, אלא ליצור מקום של תורה ותפילה בסמוך למקום המקדש.

מכאן הדרך לבניין המוכר של פורת יוסף עוד הייתה ארוכה מאוד.

אחת הדמויות החשובות ביותר בהפיכת החלום למציאות הייתה חכם רבי בן ציון מרדכי חזן, מתלמידיו הקרובים של הבן איש חי.

חכם רבי בן ציון חזן שהה בירושלים ועסק גם בהוצאת כתבי רבו. הוא נבחר לעסוק בפועל בהקמת המוסד ובאיתור המקום המתאים עבורו. רבי יוסף אברהם שלום מצדו ייעד כספים למפעל והפקיד את הטיפול בכספי ההקדש בידי משה ששון.

קל לכתוב היום במשפט אחד: "נקנה שטח ליד הכותל".

במציאות, זה היה מסובך בהרבה.

השטח שנבחר היה סמוך לכותל המערבי, אבל רכישתו הייתה מבצע בפני עצמו.

לפי המקורות המתעדים את תולדות הישיבה, הקרקע הייתה מחולקת בין עשרות בעלים - לפי אחד התיאורים, כשבעים בעלים שונים. כדי לרכוש אותה היה צורך להגיע להסכמה עם כולם.

המשא ומתן נמשך.

וגם כאשר נראה היה שהקרקע כבר נרכשה, הקשיים לא הסתיימו. לאחר תחילת העבודות הופיעו טוענים נוספים שטענו לבעלות על חלק מהשטח, והבנייה התעכבה פעם נוספת.

ובכל זאת, החלום התקדם.

בשנת תרע"ב (1912) החלו עבודות הבנייה.

על ניהול העבודה הופקד יצחק בנבנישתי, והמהנדס בן ציון גיני היה קשור לתכנון הבניין. העברת הכספים נעשתה בסיוע בנק ולירו הירושלמי.

אט־אט התחיל לקום מול מקום המקדש מבנה שהיה שונה מאוד מבתי המדרש הקטנים שהיו מוכרים אז לעולם התורה הספרדי.

אבל אז ההיסטוריה העולמית נכנסה לסמטאות ירושלים.

בשנת תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה.

העבודות נעצרו.

המערכת שאפשרה להעביר את כספי ההקדש נפגעה, בנק ולירו נסגר בתקופת המלחמה והבנייה נתקעה. רבי יוסף אברהם שלום עצמו כבר לא היה בחיים - הוא נפטר בשנת תרע"א (1911), לפני שזכה לראות את המפעל שעליו חלם עומד על תלו.

וכך עמד לו החלום במשך שנים - לא גמור.

מי שהיה מגיע למקום באותם ימים לא היה רואה את "אם הישיבות הספרדיות".

הוא היה רואה אתר בנייה שנעצר.

אבל הכסף כבר הוקדש, החזון כבר נקבע, והאנשים שעסקו במלאכה לא ויתרו.

לאחר תום המלחמה ניתן היה להניע מחדש את המפעל.

בשנת תר"פ (1920) חודשה הבנייה. בשנים שלאחר מכן הלך המבנה והושלם.

יותר מעשרים שנה חלפו מאז עלה הרעיון הראשוני.

בית החולים שעליו חשב הנדיב הפך לישיבה.

בגדד התחלפה בירושלים.

חלקת קרקע בעלת עשרות בעלים הפכה לאתר בנייה.

מלחמה עולמית עצרה את העבודות.

הנדיב עצמו הלך לעולמו.

אבל בט"ז בשבט תרפ"ג הגיע סוף־סוף היום שאליו חיכו.

ט"ז בשבט תרפ"ג (1923).

חנוכת הבית.

אחרי יותר משני עשורים של חזון, רכישות, מאבקים, בנייה, מלחמה והמתנה - עמד בניין ישיבת פורת יוסף על תלו בעיר העתיקה.

והוא היה הרבה יותר מבית מדרש.

במתחם נבנו 25 דירות עבור אנשי צוות הישיבה, לצד חדר אוכל גדול ומטבח משותף. באותם ימים היה זה חידוש משמעותי בעולם הישיבות הספרדי. במקום שבית המדרש יהיה מקום שאליו מגיעים לכמה שעות וחוזרים הביתה, נוצרה כאן מסגרת שיכולה להפוך את התורה למרכז היום כולו.

השם שניתן למקום הנציח את האיש שלא זכה לראות את השלמתו:

"מדרש פורת יוסף" - על שמו של רבי יוסף אברהם שלום.

בניין יכול להיות מרשים, אבל ישיבה אינה נוצרת מאבן ירושלמית. היא נוצרת מהרבנים והתלמידים שיושבים בתוכה.

ואם יש אדם אחד שקשה לספר את סיפורה של פורת יוסף בלעדיו, זהו חכם רבי עזרא עטייה.

חכם רבי עזרא עטייה נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז (1887), עלה עם משפחתו לירושלים בילדותו וכבר בצעירותו נודע בכישרונו ובשקידתו. לאחר פתיחת פורת יוסף השתלב בהנהגת הישיבה, ובהמשך עמד בראשה במשך עשרות שנים.

תחת הנהגתו החלה פורת יוסף להפוך מבניין חדש למקום שמגדל דור.

דרך הלימוד שהתפתחה בבית המדרש ביקשה מצד אחד לרדת לעומק הסוגיה, ומצד שני להתרחק מפלפול שאינו נצרך. להבין היטב את דברי הגמרא, לעמוד על דברי הראשונים, לברר את הסברות - ולצאת מהסוגיה עם בהירות.

התלמידים כינו את חכם רבי עזרא עטייה "המורה".

והכינוי הזה אומר לא מעט.

הוא לא היה עבורם רק ראש ישיבה שמוסר שיעור. הוא היה מי שמלמד אותם כיצד ללמוד.

אבל לפעמים שיעורו הגדול ביותר של ראש הישיבה לא נאמר מעל הסטנדר.

באחד הימים הבחין חכם רבי עזרא עטייה שאחד התלמידים הצעירים אינו מגיע לישיבה כהרגלו.

שמו היה עובדיה יוסף.

הנער, שנולד בבגדד ועלה בילדותו עם משפחתו לירושלים, התבלט כבר בצעירותו בהתמדתו ובכישרונו. אלא שבבית משפחת יוסף הפרנסה הייתה קשה. אביו, רבי יעקב, נזקק לעזרת בנו בעסק המשפחתי.

וכך, במקום לשבת בבית המדרש, נדרש הנער לסייע לאביו.

כשנודע הדבר לחכם רבי עזרא עטייה, הוא לא הסתפק בשליחת הודעה לתלמיד שיחזור.

הוא הלך אל האב.

לפי הסיפור המפורסם, כאשר הסביר האב שהוא זקוק לבנו לצורך העבודה, השיב ראש הישיבה שאם כך - הוא עצמו מוכן לעבוד במקומו, ובלבד שעובדיה הצעיר יחזור לבית המדרש.

המסר היה ברור.

אם ראש הישיבה מוכן לעזוב את הגמרא ולבוא לעזור בעסק כדי שהנער ילמד - כנראה יש כאן משהו שאסור להפסיד.

עובדיה חזר לישיבה.

שנים אחר כך אותו נער יהיה מרן הראשון לציון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, ומפוסקי ההלכה המשפיעים ביותר בדורות האחרונים.

במבט לאחור, הסיפור מקבל משמעות אחרת לגמרי.

חכם רבי עזרא עטייה לא יכול היה לדעת אז בוודאות מה יהיה אותו נער בעוד חמישים שנה.

הוא פשוט ראה תלמיד - והבין שאסור לוותר עליו.

ומרן רבי עובדיה יוסף לא היה מקרה יחיד.

כאשר עוברים על השמות שנקשרו בבית המדרש של פורת יוסף, קשה שלא לעצור.

חכם רבי יהודה צדקה, שלימים יעמוד בעצמו בראש הישיבה; חכם רבי בן ציון אבא שאול, בעל ה"אור לציון"; רבי מרדכי אליהו, לימים הראשון לציון והרב הראשי לישראל; רבי חיים דוד הלוי; המקובל רבי יצחק כדורי - ועוד שורה ארוכה של רבנים, דיינים, ראשי ישיבות ומורי הוראה.

בדיעבד, קל לפתוח ספר ולראות את השמות הגדולים.

אבל בפורת יוסף של אותם ימים הם עדיין לא היו "גדולי הדור".

הם היו בחורים.

הם ישבו זה לצד זה בבית המדרש, התווכחו בהבנת הסוגיה, שמעו שיעורים וחזרו על תלמודם.

וזה אולי אחד הדברים המרתקים ביותר בסיפורה של הישיבה: כשאנחנו מביטים היום לאחור, אנחנו יודעים מי ישב שם. הם עצמם עדיין לא ידעו מי הם עתידים להיות.

גם התנאים שבהם למדו אותם בחורים היו רחוקים מאוד מהנוחות המוכרת כיום.

על שנות לימודיו של רבי מרדכי אליהו בפורת יוסף מסופר כי הוא וחכם רבי אליהו שרים היו שוקדים על לימודם במשך שעות ארוכות, משעות הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות.

ומה היה להם לאכול?

לפי העדות שנמסרה על אותה תקופה, השניים היו מתחלקים ביניהם בפיתה אחת, לבן אחד וביצה אחת.

חצי לזה וחצי לזה.

ואז חוזרים ללמוד.

היום, כשאנחנו מכירים את רבי מרדכי אליהו כאחד מגדולי הרבנים והפוסקים בדור האחרון, קל לשכוח שהיו שנים שבהן מאחורי שעות הלימוד הארוכות עמדה גם מציאות כלכלית פשוטה וקשה מאוד.

אבל דווקא כך נראתה פורת יוסף של אותם ימים.

מעט מאוד חומר - והרבה מאוד תורה.

הקושי הכלכלי לא היה נחלת התלמידים בלבד.

גם הישיבה עצמה התמודדה עם מחסור.

מסופר על תלמיד מוכשר שחכם רבי עזרא עטייה ביקש לאפשר לו להמשיך ללמוד כאברך, אך בקופת הישיבה לא היה די כסף כדי להחזיק אותו.

חכם רבי עזרא הציע לקחת חלק ממשכורתו שלו ולהעבירו לתלמיד.

אלא שגם הסכום הזה לא הספיק.

חכם רבי בן ציון חזן הצטרף והציע שגם חלק ממשכורתו שלו יועבר לאותו תלמיד.

הסיפור הזה מלמד משהו על המושג "להעמיד תלמידים" כפי שהבינו אותו בפורת יוסף.

לא רק למסור שיעור.

לא רק לבחון.

אלא לפעמים גם לפתוח את הכיס הפרטי כדי שעוד תלמיד יוכל להישאר ליד הגמרא.

עם השנים נוצר בפורת יוסף משהו שהיה גדול יותר מסך הרבנים שלימדו בה.

נוצרה מסורת.

התלמידים הגיעו ממשפחות ומקהילות שונות - יוצאי בגדד, חלב וקהילות נוספות - אבל בתוך הישיבה נבנתה שפה משותפת.

הדגש היה על לימוד גמרא בעיון ובהירות, לצד לימוד ההלכה והעמדת תלמידים שיוכלו לשאת אחריות תורנית וציבורית.

הקשר בין רב לתלמיד היה משמעותי במיוחד.

אפשר לראות זאת גם בסיפורים הקטנים שנשמרו מאותן שנים: ראש ישיבה שמחפש בחור שנעדר; רבנים שמוותרים על משכורת; תלמידים שחיים בדוחק אך אינם מוותרים על סדרי הלימוד.

אט־אט הפכה פורת יוסף לבית היוצר המרכזי של עולם התורה הספרדי בארץ ישראל.

ואז, דווקא כשהישיבה כבר עמדה על תילה והעמידה דור של תלמידים, הגיע הרגע שבו נדמה היה שכל מה שנבנה עומד להיעלם.

שנת תש"ח.

מלחמת העצמאות אינה מתרחשת עוד במקום רחוק. הקרבות מגיעים ממש אל סמטאות הרובע היהודי.

העיר העתיקה נמצאת תחת מצור. התנאים נעשים קשים יותר ויותר, והרובע היהודי הופך לזירת לחימה.

גם פורת יוסף נמצאת בלב האירועים.

המבנה הגדול, שניצב במקום גבוה יחסית וצפה אל הסביבה, נמצא באזור הקרבות. ככל שהמערכה מתקדמת, המקום שבו במשך עשרים וחמש שנה נשמע קול לימוד הופך לחלק מזירת המלחמה.

ובאייר תש"ח מגיע החורבן.

בניין הישיבה נהרס.

בית המדרש, החדרים והספרייה - הכול נפגע.

בין הדברים שאבדו היו גם כתבי תורה וחידושים של חכם רבי עזרא עטייה. חלק מתורתו נותרה לאחר מכן בעיקר בזכות תלמידים ששמרו, זכרו וליקטו את דבריו.

עשרים וחמש שנה בלבד חלפו מאז חנוכת הבית.

יותר מעשרים שנה לקח להקים את המקום.

ובתוך זמן קצר הוא הפך לעיי חורבות.

זה הרגע שבו הסיפור של פורת יוסף היה יכול להסתיים.

אין בניין.

אין בית מדרש.

העיר העתיקה אינה נגישה עוד ליהודים.

הרבנים והתלמידים מפוזרים.

אבל אז התברר דבר שהיה אולי טמון בפורת יוסף מהרגע הראשון:

הישיבה אינה הבניין.

לאחר נפילת הרובע המשיכו רבני ותלמידי פורת יוסף את הלימוד בירושלים החדשה. במשך תקופה התקיימו סדרי הישיבה בבתי כנסת שונים, ובהם בתי הכנסת בשכונת הבוכרים.

התמונה השתנתה לחלוטין.

במקום המבנה הגדול מול מקום המקדש - שולחנות בבתי כנסת.

במקום המתחם שנבנה במיוחד עבור הישיבה - מקום זמני.

אבל הגמרות נפתחו מחדש.

חכם רבי עזרא עטייה המשיך ללמד.

התלמידים המשיכו להגיע.

פורת יוסף איבדה את הבית - אבל לא את הישיבה.

כעבור שנים של נדודים הגיע שלב נוסף.

בשנת תשי"ז (1957) נכנסה הישיבה למשכנה בשכונת גאולה בירושלים.

עבור פורת יוסף היה זה הרבה יותר ממעבר לבניין חדש. לראשונה מאז חורבן העיר העתיקה היה לה שוב בית קבוע.

בית המדרש התמלא מחדש.

השיעורים נמשכו.

דור חדש של תלמידים נכנס בשערים.

אבל הכתובת הישנה לא נשכחה.

שם, מעבר לחומה, עמד המקום שבו נולדה הישיבה - בלתי נגיש.

וכך עברו כמעט שני עשורים.

עד שנת תשכ"ז.

מלחמת ששת הימים שינתה שוב את סיפורה של פורת יוסף.

בכ"ח באייר תשכ"ז (1967) שבה העיר העתיקה לידיים יהודיות.

עבור אנשי פורת יוסף הייתה לכך משמעות מיוחדת.

אחרי תשע־עשרה שנה אפשר היה שוב להגיע למקום שבו עמד בית המדרש הראשון.

אבל מי שהגיע לשם לא מצא את הישיבה שהכיר.

הבניין הישן איננו.

נותרו זיכרונות, שרידים - וחלום אחד ישן: לבנות מחדש.

שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, בי"ט באייר תשכ"ט (1969), נערך מעמד הנחת אבן הפינה לבניין המחודש של פורת יוסף בעיר העתיקה.

בין המשתתפים היה גם חכם רבי עזרא עטייה.

קשה לדמיין מה עבר בראשו באותו מעמד.

הוא הכיר את פורת יוסף בתפארתה.

הוא ישב בבית המדרש הישן.

הוא העמיד שם תלמידים.

הוא ראה את המקום נחרב.

הוא המשיך את הישיבה כשהבניין כבר לא היה קיים.

ועכשיו, לעת זקנתו, עמד שוב במקום וראה אבן פינה מונחת לבית המדרש החדש.

יש כאן גם צירוף תאריכים מצמרר: בדיוק שנה לאחר מכן, בי"ט באייר תש"ל, נפטר חכם רבי עזרא עטייה.

הוא לא זכה לראות את הבניין החדש מושלם.

אבל הוא זכה לראות שפורת יוסף חוזרת הביתה.

הבנייה נמשכה עוד שנים.

ובי"ט באייר תשל"ז (1977) הגיע הרגע הגדול: חנוכת הבית של פורת יוסף המחודשת בעיר העתיקה.

התאריך נשא בתוכו סמליות מיוחדת.

עשרים ותשע שנים בדיוק חלפו מאז חורבן הישיבה בתש"ח.

במעמד השתתפו ראשי הישיבה חכם רבי יהודה צדקה וחכם רבי בן ציון אבא שאול, לצד מרן הראשון לציון רבי עובדיה יוסף ורבנים ואישי ציבור נוספים.

הנער שחכם רבי עזרא עטייה הלך פעם לחפש כדי להחזירו לבית המדרש - חזר עכשיו אל פורת יוסף כאחד מגדולי התורה.

הקירות היו חדשים.

הבניין היה אחר.

חכם רבי עזרא עטייה כבר לא היה שם.

אבל בית המדרש חזר לעמוד מול מקום המקדש.

גם אחרי יותר ממאה שנה, אפשר למצוא בפורת יוסף מנהגים שמבקשים לשמר את הדרך הישנה.

אחד מהם נוגע דווקא לדבר שנראה טכני: מתי מתחילים את זמן הקיץ.

בעולם הישיבות מקובל בדרך כלל שלאחר חג הפסח נמשכים ימי בין הזמנים עד תחילת הזמן. בפורת יוסף נשמרה מסורת המיוחסת לחכם רבי עזרא עטייה להתחיל את הלימוד מוקדם יותר.

גם בדורות האחרונים המשיכה הישיבה בעיר העתיקה לשמר את המנהג ולפתוח את זמן הקיץ מיד לאחר חג הפסח.

אפשר לראות בכך רק הבדל בלוח השנה.

אבל בפורת יוסף, יש לזה משמעות עמוקה יותר.

כי אם יש דבר אחד שחוזר לאורך כל סיפורה של הישיבה, הוא הרצון לצמצם ככל האפשר את הרגע שבו בית המדרש עומד שקט.

יותר ממאה שנה חלפו מאז חנוכת הבית הראשונה של פורת יוסף.

אפשר לספר את הסיפור הזה באמצעות תאריכים:

תרע"ב - תחילת הבנייה.

תרע"ד - מלחמת העולם הראשונה עוצרת אותה.

תר"פ - הבנייה מתחדשת.

ט"ז בשבט תרפ"ג - חנוכת הבית.

תש"ח - הבניין נחרב.

תשי"ז - הישיבה נכנסת למשכנה בגאולה.

תשכ"ז - הדרך לעיר העתיקה נפתחת מחדש.

י"ט באייר תשכ"ט - הנחת אבן הפינה לבניין המחודש.

י"ט באייר תשל"ז - חנוכת הבית בעיר העתיקה.

אבל אפשר לספר את פורת יוסף גם בלי אף תאריך.

לספר על נדיב שרצה לבנות בית חולים ושינה את תוכניתו בעקבות עצת הבן איש חי.

על ראש ישיבה שהיה מוכן ללכת לעבוד במקום תלמיד כדי שהנער יוכל ללמוד.

על רבנים שהסכימו לוותר על חלק ממשכורתם כדי להחזיק תלמיד.

על בחורים שחלקו ביניהם פיתה וביצה וחזרו אל הגמרא.

ועל בית מדרש שנהרס עד היסוד - אבל למחרת היה צריך למצוא מקום אחר ולהמשיך ללמוד.

אולי משום כך הסיפור של פורת יוסף אינו באמת סיפור על בניין.

הבניין הראשון כבר איננו.

הקירות הוחלפו.

הדורות התחלפו.

אבל אותו רעיון שהחל לפני יותר ממאה שנה - להעמיד בירושלים בית של תורה שממנו יצמחו תלמידי חכמים - המשיך לעבור מרב לתלמיד ומדור לדור.

ומי שעומד היום ליד פורת יוסף בעיר העתיקה ורואה את בית המדרש מול אבני הכותל, רואה בניין שנבנה לפני כמה עשרות שנים.

אבל מאחוריו מסתתר סיפור בן יותר ממאה שנה.

סיפור של ישיבה שאפשר היה להחריב את קירותיה - אבל לא להפסיק את קול התורה שבתוכה.